שיעורים בגמרא - שמיטה · פרק א׳, י״ז

ברקע תיאור זה עומדת יציאת מצרים: זוהי חוויית הסבל המשותפת העומדת בבסיס החִברוּת של העם, חוויה המכוננת ידיעה ממשית של 'נפש הגר' ותחושת אחווה עם הסובלים. בבסיסן של ההלכות המתוארות כאן נמצא רגש החמלה הנובע מידיעת הזולת, רגש שביכולתו להתגבר על הפערים המעמדיים המבדילים בין בני האדם. כאשר אנו רואים את הסמיכות שבין 'נפש הגר' לבין 'וינפש בן אמתך והגר', אי־אפשר שלא להיזכר בפסוק 'כִּי שֵׁשֶׁת יָמִים עָשָׂה ה' אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי שָׁבַת וַיִּנָּפַשׁ' (שמות ל"א, יז). שם מנוחת האדם בשבת היא שיקוף של המנוחה האלוקית בסיום הבריאה; כאן מוחלפת תפיסה זו בגישה היסטורית, המדגישה את הסבל המשותף בעבר. הנימוק הן של השבת והן של השמיטה איננו החזרה על מעשה בראשית, אלא החמלה על האביון ואף על חיית השדה.