שיעורים בגמרא - שמיטה · פרק א׳, קכ״ה

לגבי איסור הבצירה והקצירה התמונה היא מורכבת יותר. הספרא מגדיר איסור זה כך: 'מן השמור בארץ אין אתה בוצר, אבל אתה בוצר מן המופקר... לא תבצור כדרך הבוצרים' (ספרא שם). הרישא קושרת את איסור הקצירה לאיסור השמירה על הפירות, ומכאן גם להקשר החברתי; לעומת זאת הסיפא נראית קשורה יותר להתנגדות למלאכה. הראשונים אכן נחלקו בהבנת איסור זה: לפי רש"י והרמב"ן (בפירושיהם על התורה, ויקרא כ"ה, ה) סיבת האיסור היא הפגנת הבעלות על הפירות, ולכן הבצירה אסורה כשהיא נעשית כדרך הבעלים. הקושי בשיטה זו הנו חוסר הסימטריה בין איסורי הזריעה, שכאמור הם איסורי מלאכה באדמה, לאיסורי הבצירה הקשורים לבעלות ולשוויון. לעומת זאת הגר"א (שנות אליהו שביעית פ"ח, מ"ו) קושר את איסורי הבצירה להתנגדות למלאכה, ולכן לדעתו הבצירה האסורה היא בצירה בכלים, בעוד הקטיפה ביד מותרת. מלשונו של הרמב"ם נראה שהוא משלב בין שני הפירושים: 'ואם בצר לעבודת האילן, או שבצר כדרך הבוצרים, לוקה' (הלכות שמיטה ויובל, פ"ד הכ"ב). איסור הבצירה מתואר כאן כאיסור כפול - הן איסור עבודה בקרקע, והן חובה לבצור בשינוי, שמטרתו כפי שכתב הרמב"ם בספר המצוות היא 'כדי להראות שהוא הפקר' (ספר המצוות, לא תעשה רכג). הרמב"ם מצרף כאן יחד שני איסורים שמשמעותם שונה: איסור שתכליתו שוויון חברתי, ואיסור הנובע מהניגוד שבין הקדושה לציביליזציה. נראה שלתפיסתו של הרמב"ם השוויון גם הוא ביטוי של הקדושה; הקדושה מתחללת לא רק בעשיית המלאכה אלא גם בניצול המסחרי היוצר אי־שוויון.