ספר ההגיון · פרק י״ב, ד׳

ד חִיּוּבֵי הַגָּדֵר שְׁנַיִם. הָאֶחָד, שֶׁמִּלּוֹתָיו תִּהְיֶינָה רְאוּיוֹת וּמְבָאֲרוֹת; הַשֵּׁנִי, שֶׁהַגָּדֵר יִהְיֶה לְמִדַּת הַנִּגְדָּר, שֶׁלֹּא יֹאמַר פָּחוֹת מִמַּה שֶּׁהוּא וְלֹא יוֹתֵר מִמַּה שֶּׁהוּא. פֵּרוּשׁוֹ, שֶׁלֹא יִכָּנֵס בּוֹ זוּלָתוֹ וְלֹא יֶחְסַר מִמֶּנּוּ. דֶּרֶךְ מָשָׁל: אִם נִגְדֹּר הָאָדָם: בַּעַל חַי הַהוֹלֵךְ עַל שְׁתֵּי רַגְלָיו, הִנֵּה יִכָּנְסוּ בָּזֶה הָעוֹפוֹת, אוֹ אִם נִגְדֹּר הַנֶּפֶשׁ: הַדָּבָר הָרוֹצֶה וְהַמַּשְׂכִּיל, הִנֵּה נִשְׁאָר חֵלֶק אֶחָד מִן הַנֶּפֶשׁ שֶׁלֹּא נִזְכַּר בַּזֶּה שֶׁהוּא הַזִּכָּרוֹן.