אגרות צפון · פרק י״ח, ה׳

- האיש הדגול והרם הזה, אשר נודה לו, רק לו, על מפעלו הכביר להחזיק בטוב טעם ודעת ולכלכל את היהדות הנוסדה על חלק המעשה עד ימינו אלה, ע"י הפשרה וההשואה אשר עשה רק מצד אחר, לא בתור בורא שטה, אשר על ידה היהדות תבנה ותכונן על עצמותה, - באופן ההשואה הוליד גם טוב וגם רע. - הלך נפשו ורוחו הנעלה כוננו ביחוד אל חכמת יון וערב, וכן היתה גם השגתו על דבר החיים. - הוא חדר מן החוץ אל היהדות ויביא עמו השקפות כאלה, אשר מצא אותן נכונות ממקום אחר, ובאלה עשה את ההשואה. - לפי דעתו גם כן ההשתלמות על ידי הכרת האמת היא התכלית הגבוהה מעל גבוה, וחלק המעשה עומד מתחת למדרגתה; דעת ה' היא תכלית ולא אמצעי, לכן יצא מזה העסק בשכל העיוני והחקירה על דבר מציאות ה', ויקשור את היהדות אל תוצאות החקירה העיונית בתור עיקרי הדעת, הדת והאמונה. המצות, לפי דעתו, הנה בתור מנהלים, אבל מנהלים נחוצים אל הדעת ולהגן מכל משגה, והחלק מהם רק לעצור בעד תעתועי עבודת האלילים, אשר בעתם ובזמנם נתעו בשוא אחריהם. בעיניו, המשפטים המה כללי החכמה וכן גם המצות; על חוקים יחשוב, כי המה כללי הבריאות, מעוררי רגש ומחסה בעד תעתועי דמיון הזמן. "עדות", מהן הכנות למדעים שכליים ולתכליות אחרות; אך הכל לא נוסדו בעצם הדברים הנצבים לעד, הכל לא ביחס עולמי אל "האני" ואיננו נובע ממקור תעודתו הנצחית, הכל לא בתור נצחיות הרעיון על ידי האות - ולזה אין דבר אשר יהיה יסוד מוסד לכללות המצות.