אגרות צפון · פרק י״ח, ו׳

והרב המורה הגדול, המעריך והמסדר בשטה שלמה את "הלכות התלמוד" החליט בחלק האחרון מספר הפלוסופיא שלו השקפות על דבר המצות, כי הנן הרוח החיה אשר בקרבן, אשר הרוב מהן, אם נקח אותן בתור תוצאות בחלק המעשה, ירפה כחן ולא תחזקנה מעמד ולא תפיצינה המאור שבהן, עד כי לא תוכלנה להיות מאירי נתיב במעשה, בחיים ובדעת. - ההשקפות האלה נשארו לנחלה עד ימינו אלה ביחוד בעד המבקשים את טעמי המצות, אבל בבואם לצרף את כל אלה לחלק המעשה לא יתקשרו יחד ויכלו באפס רוח, - גם בוז יבוזו להן. - הנך רואה, כי תחת לראות את עצמם בקרב היהדות פנימה ולשאול את נפשם: "אחרי אשר היהדות תדרוש מאתנו חובות כאלה, איזה השקפה נמצאה בהם על דבר תעודת האדם? - ותחת להשיג ולהבין את דרישות המצות בכללותן ממקורי התנ"ך והש"ס ולשאול את עצמם: מה יוכלו באמת להיות מושג ורעיון החובות האלה? - היתה להם נקודת המצב מחוץ להיהדות וימשכו אותה אליהם, וידמו בראש וראשון, כי קנו להם השקפות נאמנות מה הנה המצות, מבלי שים לב על חזיון המצות הנאמן לפי כללות מחלקותיהן. - מה היו תוצאות הדברים? - כאשר חדרו השקפות כאלה בחיים, הביאו מערכת חזיונות כאלה הבאים בטבע הענין, כי האנשים אשר האמינו כי הנם בעלי דעת, חשבו את המצוה שהיא בעיניהם בתור מנהל, כי לא נדרשה למו עוד, וביותר היה להם למותר דעת והכרת המצות, אשר לפי דעתם אין כל רוח בהן; לכן אנשי שם אשר העמיקו להשיג ולהבין את היהדות, נהפכו לאויבים לרוח הפלוסופיא הזאת; אחריהם באו אלה, אשר נהיו לאויבי הרוח בכלל ושונאי הפלוסופיא בפרט, - וישתמשו במקומות בלתי מובנים להם, להגן על שטתם זאת, להרחיק כל השגה רוחנית מעל התלמוד ולא הבדילו בזה בין השאלה: "מה נאמר בזה?" לבין השאלה: "מדוע נאמרה כזאת"? וגם את חלק "העדות" הוציאו מכלל "הרוח", אשר באמת כל עצמותן נוסדה רק להיות מולידי הרוח, כמו כן באחרונה, על פי מאמר אחד שלא הבינו כהוגן (סנהדרין כ"ד א' תוספות בד"ה בלולה) אסרו גם את למוד התנ"ך; משגה כזה, אשר בתור נבואת חכמים הזהירו ממנו (מס' סופרים פ' ט"ו הל"ט) עד כי מפני הצרות והרדיפות שהנה שדדו ביחוד את ההשקפות החיות על התבל ועל החיים, ותוצאות ההלכות של התלמוד לא עצרו כח בעד פעולות החיים, לכן הרוח, אשר חפץ להיות עומד ופועל ברשות עצמו, תעה מני דרך למצוא לו עסק בפלפולי וחדודי השכל, רק מעטים עמדו במשך כל הזמן ההיא בחקירות הרוח על טהרת היהדות ויבנו אותה ברוח נשענה על עצמותה. בין אלה יתנוססו לתפארה כאבני נזר מחבר ספר "הכוזרי" והרמב"ן. בארץ אשכנז ביחוד, אשר בעתים לרעה והצרות התכופות, הגרוש ורדיפות הכניעו גם בלעדי זה את הרוח לבל יתנשא על, שלט שמה מצב יהדות בלתי מובנה לאשורה. אך ההשקפה הכוללת והעיקרית הלא היא: ה' הוא אל יחיד ומיוחד והתורה רצונו ומלאת אותה ביראת ה', באהבת ה' ובטחון בה', נשארה בכל מקום בעצם תקפה וגבורתה, - ולמענה הקריבו בשמחה את חייהם, עם כל הקנינים והנכסים ושמחות החיים גם יחד. - והנה בא לסדר היום מערכה כזאת, אשר איש כמוני הבלתי בא עד חקר תכונתה, לא ארחיב בנפשי עוז לשפוט על אודותה, ואת אשר אאמין להבין בה, היא כלי מחזיק ברכה בעד רוח התנ"ך והש"ס; אבל לדאבון לבבנו גם אותה לא היטיבו להבין. והדבר אשר הנהו באמת תנועה עולמית והתפתחות, נהיתה למכונה נצבה וקימה בלי נוע, ואת שהנהו חזון ומושג פנימי, השיגו והבינו כמו עולמות חיצוניים בדמיון וחלום. - המערכה הזאת הופיעה בעולם, והרוח פנה לו אם אל החדודים והפלפולים החיצוניים של התלמוד או נטה אחרי הלב הרגש במערכה השניה, - היהדות הנוסדה על חלק המעשה, אשר לוא השיגו אותה בעצם טהרתה, כי אז אולי יכול הרוח לחדור בה עוד הפעם; - אך יען לא הבינו אותה כהוגן, נהיתה רק מכונה לחזיוני הדמיון, פעולה או מחסה בעד עולמות ושברי עולמות בחכמת אצילות אלהות;