ונחזור לענין שכיון שאדם מתחבר עם עושה המצות והחכמים ואוהב אותם יראה פועל הדבר עם השכר הנמשך לו מזה ויבא גם הוא להיות כאחד מהם. עוד יש לדקדק דלמה מאן דדחיל הוא גופיה הוי צורבא מרבנן ולא מאן דרחים וי"ל שידוע שאין אהבה אלא בדומים ומאן דרחים להם בהכרח גמור שהוא ת"ח ולכן משלם לו שכרו שיהיו לו בנין רבנן ומאן דדחיל הוא גופיה הוי צורבא מרבנן מדה כנגד מדה וידוע את ה' אלהיך תירא לרבות ת"ח וכיון שהוא נכנס בגדר היראה נותן לו שכרו מה שיוצא מרבוי יראתו יתברך שהוא ת"ח ולכן הוא גופיה צורבא מרבנן וק"ל. עי"ל במאי דאיתא במסכת חגיגה ד"ה ע"א ההוא תלמיד דהוה בשבבותיה דרבי אלכסנדרי ושכיב אדזוטר ואמר אי בעי האי מרבנן הוה חיי כו' ופי' רש"י שלא היה ירא מתלמידי חכמים ולכן מאן דדחיל מרבנן הוא עצמו הוי צורבא מרבנן מדה כנגד מדה כדי שיחיה שנאמר כי מוצאי מצא חיים:
מדרש האתמרי · פרק ט׳, מ״ה
הקטע במלואו, בנוסח המקורי.
נחלת הכלל · Warsaw, 1901
על המקור הזה
הטקסט מובא מתוך מדרש האתמרי, בנוסחו המקורי ובלי עריכה. הצגתו כאן היא לצורך לימוד המקור בלבד. לפירושים ולהכרעות מאוחרות יותר יש לפנות למקורות המתאימים.