אמנם לבי אומר לי שהוצרך בעל המאמר לג' חלוקות אלו כדי להחליש ולהתיש כחו של יצר מעט מעט ואם מיד בבואו בתוקפו וגבורתו היה זוכר לו יום המיתה לא היה מועיל כלום אמנם כיון שהחליש אותו מעט בלימוד התורה ומעט בק"ש לכן כשזוכר לו יום המיתה הולך לו ומה שנקט תורה וק"ש אע"פ שק"ש בכלל התורה נראה לומר ששלשה חלוקות מדברים בענין לימוד התורה והכונה שמיד בבואו יצרו יעסוק בתורה במקום שלבו חפץ או במקום שהזדמן לו ואם לא הועיל לו זה יקרא ק"ש שכתוב בה ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם שעינא ולבא תרי סרסורי דעבירות וכשילמוד הזהרתו ירתת ויפחד ואם לא מועיל זה ילמוד בתורה בענין שיזכור לו יום המיתה ונמצא שכל החלוקות מדברים בענין התורה ובזה הותר קו' עצומה שהרי אמרו רז"ל בעלמא אמר הקב"ה בראתי יצה"ר בראתי עמה תבלין שהיא התורה כו' משמע שהתורה היא דוקא רטיית היצר ולא ענין אחר ובכאן משמע שאם לא הועיל לו התורה יזכור לו יום המיתה אלא שמתיישב עם מה שפירשתי שכל החלוקות מדברים בענין התורה ועוד י"ל שידוע שכל מצוה ומצוה יש לה סגולה בפני עצמה ולימוד התורה ששם כלול כל המצות יש לה סגולה אחרת ודרך משל שבכל סם וסם ישיג סגולה מיוחדת ואם יתערבו כל הסמנים יחד יתהוו מהם סגולה מחודשת כך ענין התורה עם המצות שבתורה שכלולים עם כל המצות יש סגולה אחת ובכל מצוה ומצוה בפרטות יש סגולה אחרת בכל אחד ואחד ולכן אמר שאם לא הועיל כלום בעסק התורה יקרא ק"ש אולי דבסגולת ק"ש יתיש ויכנע לבבו הערל ואם לא יזכור לו יום המיתה שעתיד הקב"ה לשוחטו או יזכור לעצמו יום המיתה כמו שפירשו חז"ל:
מדרש האתמרי · פרק ז׳, ל״א
הקטע במלואו, בנוסח המקורי.
נחלת הכלל · Warsaw, 1901
על המקור הזה
הטקסט מובא מתוך מדרש האתמרי, בנוסחו המקורי ובלי עריכה. הצגתו כאן היא לצורך לימוד המקור בלבד. לפירושים ולהכרעות מאוחרות יותר יש לפנות למקורות המתאימים.