אמנם נראה לפרש שהטעם שהשביע עצמו היה זה ידוע שאם היה עומד בנסיון היה זכי למרי' כמו שמוכיח לקמן שהטעם שחטא היה כדי דלא לימרו עבדא זכי למרי' באופן שאחר ששאל לעמוד בנסיון נחם על הדבר מסבה דלא לימרו וגמר בדעתו לעשות העבירה אך היה חושש דלמחר כשהיה אומר שהיה יכול לעמוד בנסיון אלא שחטא בעבור דלא לימרו עבדא זכי למרי' לא יאמנו דבריו לגבי הבריות לכן מה עשה הפך משכבו והשביע עצמו וזהו מורה להיות שלעולם היה יצרו תוקפו עליו והיה ראוי לעמוד בנסיון ומפני מה חטא אלא ודאי שעשה כן כדי דלא לימרו עבדא זכי למרי' זה היה דעתו של דוד אמנם לא הועיל עם זה כלום שהרי נתעלמהממנו ההלכה שמשביעו רעב ובהיות כן נתבטל מחשבתו שלא יכולו הבריות לומר שהטעם שחטא היה משום דלא לימרו ולעולם שהיה יכול לעמוד בנסיון בעבור שהיה שבע על שהשביע עצמו שהרי אינו כן שאדרבה עם מה שהשביע עצמו הרעיבו יותר וזהו גרם לו לחטא ונכון מאד ודוק:
מדרש האתמרי · פרק ה׳, ט״ז
הקטע במלואו, בנוסח המקורי.
נחלת הכלל · Warsaw, 1901
על המקור הזה
הטקסט מובא מתוך מדרש האתמרי, בנוסחו המקורי ובלי עריכה. הצגתו כאן היא לצורך לימוד המקור בלבד. לפירושים ולהכרעות מאוחרות יותר יש לפנות למקורות המתאימים.