מדרש האתמרי · פרק ד׳, ט״ז

אמנם נראה דהשאלה כאן אינו נופל על מין תינוק הנולד דכבר ידעו שנימול לח' ככתוב בתורה וביום השמיני ימול אך שואלים על בן הבא לאדם לעת זקנתו שאינו מצפה להוליד עוד כפי מה שרואה בעצמו ובאשתו כי חדל להיות לה אורח כנשים ונמצא שהבן הזה קטן להם לעולם בבחינת בן זקונים שהוא קטן מכל בניו של אדם וזהו אומרם קטן לכמה נימול דכיון דהמילה סכנה כמ"ש ז"ל ע"פ כי עליך הורגנו כל היום אפשר דבנדון זה לא נפל חיוב ביום השמיני כדי שלא ימות ויבא לבעוט במצוה או כדי שלא יהיה אביו זה מזיד לעבור על מצות בנו בהיותו חומל עליו כיון שאינו מצפה עוד מעין ענין שהותר יפת תואר ויהיה לזה שיעור אחר שימול בנו מבן חדש או יותר שאז אינו מסוכן ויקיים המצוה בשמחה ובטוב לבב והשיב להם הרב כך שנו חכמים קטן נימול לח' ונפל חיוב הח' אפילו למי שהוא בבחינת קטן שהוא רך ויחיד לאביו ולאמו ולזה חזרו לשאול מה טעם כיון שיבא אדם זה להיות מזיד וחיוב התורה לח' לא נפל על זה והשיב כשם שנימול יצחק שהרי יצחק היה רך ויחיד לאביו ולאמו ואם זמן ביום הח' לא היה שוה לכולם כאחד היה מצפה אברהם למולו מבן חדש או יותר שלא לסכנו אלא ודאי שביום הח' האמור בתורה הוא יום קצוב בתורה לכל תינוק כיון שלשעה הוא בריא חייב למולו בשמונה וליכא למיחש אולי ימות ויבעט דכל בשם ישראל יכונה אינו מכוון רק לעשות רצון יוצרו ויעבור עליו מה ועל זה מביא סברת רשב"י שאין חביב לאדם יותר מבנו וכל כך למה אמר רב נחמן כדי לעשות רצון בוראו הוא רואה שופך דם ממילתו ומקבל עליו בשמחה ולא עוד אלא שמוציא עליו הוצאות כו' וכיון שכל בן ישראל מקבל עליו המצוה כל כך באהבה רבה אין לחוש שבעבור בנו שהוא יחיד לו ואינו מצפה עוד שימנע מלמולו לח' עכ"ל: