מדרש האתמרי · פרק ד׳, ט״ו

עוד נוכל לומר שרבי חנינא ב"ד בא לומר שמה שאדם רואה שופך דם מילת בנו ומניח לעשות כן אינו על צד חלק האונס שישראל מוכרחים לעשות לו כן לקיים התורה ומה לו לעשות ולעולם שלבו דואג בתוכו אינו כן שהרי אח"כ מוציא הוצאות וזה מורה על רוב השמחה ודוק. אך י"ל עוד שכונת התלמידים לשאול קטן לכמה נימול כלומר אף שמה שאמרה התורה ביום הח' ימול הוא השיעור שלא יכול לעבור מזה הגבול אמנם אם ירצה האדם להקדים למולו אה"נ שיכול כדי לזרז המצוה וזהו כונת שאלתם קטן לכמה נימול כלומר שיעור התורה לח' ימים הוא לעיכובא כדי לזרזו ולעולם שיכול להקדים למולו קודם והשיב להם הרב קטן נימול לח' שאינו יכיל להקדים למולו קודם שיעור האמור ושאלו מה טעם כיון שאדם רוצה להקדים במצוה למה אינו יכול והשיב כשם שנימול יצחק כלומר וכי לא היה זריז במצוה כאברהם אע"ה ואם היה כן היה מוהל ליצחק קודם ח' ימים ורשב"י בא להוכיח שהדין כן שאינו רשאי להקדימו למול אותו קודם ח' ימים שהרי אדם רואה בנו שופך דם מילתו ומקבל עליו בשמחה הרי שכל ישראל משמחים על המצות ואם הדין שיכולים להקדימו מח' כל ישראל היו נוהגים כן ממשה רבי' ע"ה ועד עכשיו ולא היה שום ישראל ממתין לשמונה כדי למהר ולהקדים למצוה והוסיף ר"ח ב"ד שאמת כן שהרי גם מוציא הוצאות מרוב חיבוב המצוהשהיא כל כך גדולה מזו ודו"ק (א"ה הש"ח ס"ט ראיתי להעתיק כאן מ"ש מרן הקדוש המחבר ז"ל במאמר זה עוד בס' כ"י פי' על כל ולא עוד אלא שבתלמוד ובכל מאמרי רז"ל וז"ל ולא עוד אלא דסברא מבחוץ היא שכיון שבנו בסכנה שלא יוציא הוצאות שאפשר שימות ונמצא יוצא ריקן מבנו ומממונו ועכ"ז הוא מוציא הוצאות והטעם שרוב שמחתו אינו משום הולד עצמו שנולד בלבד אלא על שמקיים עמו מצות בוראו שצוהו למולו וכיון שכן מוציא הוצאות על עשיית המצוה שאף שימות אינו חושב לכלום כל ההוצאות בערך קיום המצוה שקיים אך ראוי להסתפק ספק א' מהו קטן הנימול דהול"ל תינוק לכמה נימול כו' ושאר הדקדוקים שדקדק לעיל):