מדרש האתמרי · פרק ד׳, י״ד

אמנם כונת השואל על קטן הנולד בן א שבעה חדשים ולזה אמר קטן לכמה נימול ואינו אומר תינוק לכמה נימול לרמוז על קטן בחדשיו ואם התורה אמרה לח' יהיה לנולד בן ט' חדשים שאז יותר בריא אבל בן ז' לא יהיה הדין שוה לו והשיב קטן נימול לח' לרמוז על קטן בחדשיו שגם בן זה נימול בן ח' ועדיין הדבר ק' לכם כיון שלא כלו חדשיו והוא קטן ורך איך יכניסו אותו לסכנה גדולה כזאת והקב"ה חס על התינוק וצוה למולו לח' שאז כבר הוא בריא וחזק וא"כ איך השוו לזה שהוא קטן בחדשיו למולו לח' כמי שנולד בט' חדשים שהוא בריא וחזק ולזה שאלו ואמרו מה טעם והשיב להם כשם שנימול יצחק כי יצחק היה בן ז' חדשים כמאמרם ז"ל בר"ה די"א ע"א בר"ה נפקדה שרה ובפסח נולד יצחק הרי שהיה בן ז' חדשים ואעפ"כ נימול לח' ע"כ ועכשיו נ"ל לומר שבא רשב"י לומר שהקושיא ששאלו התלמידים מה טעם נימול לקטן בחדשיו לח' מאחר שהוא מסוכן אינו קו' משום שאין חביב לאדם יותר מבנו וכל כך למה עשות רצון בוראו ומכניס אותו בסכנה ורואה דם מילתו ומקבל עליו בשמחה בעבור שעושה רצון יוצרו וא"כ מאחר שכונתו של אדם הוא לעבוד לבוראו מ"מ אפילו שנוטל את נפשו שהוא בנו החביב עליו יותר מנפשו וא"כ אין קו' מה טעם נמולים לקטן בחדשיו לח' שהוא סכנה משום שכונתו של אדם לעבוד לבוראו אפי' שנוטל ת נפשו ועל כן מכניס בנו לסכנה כדי לעשות רצון בוראו ור' חנינא בן דוסא בא גם הוא להחזיק דברי רשב"י ולספר באהבת האדם עם הקב"ה שאף שיש מי שנפשו חביב מממונו ויש מי שממונו חביב מנפשו כמ"ש בפסחים דכ"ה אם נאמר בכל לבבך כו' ועכ"ז אנו רואים שזה מוציא הוצאות אע"פ שאין מי שיכריח לו להוציאם וזה מורה על אהבתו ית' בנפשו ובממונו ובהיות כן אין קו' למה נמולים לקטן בחדשיו לשמונה שאף שיהיה מסוכן אין אדם מקפיד ע"ז לומר שהתורה לא אמרה לח' כי אם לנולד בן ט' חדשים וזיל בתר טעמא שהטעם הוא משום שבט' הוא בריא וזה בן ז' הוא רך ואינו ראוי למולו שוה לבן ט' חדשים לרחם עליו וכיון שאדם דבוק כל כך עם הקב"ה אינו מקפיד ע"ז: