מדרש האתמרי · פרק ב׳, כ״ו

אשר עם זה יובן מאמר חז"ל בפ' הבא על יבמתו דס"ג וז"ל ר' חייא הוה מצערא ליה דביתהו וכי הוה משכח לה מידי צייר בסודריה ומייתי לה ניהלה אמר ליה רב והא קא מצערא ליה למר א"ל דיינו שמגדלות את בנינו ומצילות אותנו מן החטא ע"כ וק"ט על רב שנראה שהיה משים קטטה בין איש לאשתו באומרו לר"ח והא קא מצערא ליה למר למונעו מרצונו הטוב ממנה ואדרבה אם היה מביא אותה כלום היה ראוי לפייסו לומר אל תשגיח לדבריה שדעתן של נשים קלות כמדתו של אהרן שהיה משים שלום בין איש לאשתו אמנם נראה לפרש שבהיות שאמרו חז"ל אשה רעה מצוה לגרשה לכן רצה רב לידע למה ר"ח היה עובר על דברי חביריו שהטילו חיוב באומרם מצוה לגרשה וא"כ תורה היא ולמודה היה צריך ולכן אמר ליה הא קא מצערה למר והוא דרך שאלה וא"כ למה אין אתה מגרשה שרצה לידע איזה טעם וללמוד חידוש ממנו וחידש לו ר"ח שמה שאמרו ז"ל אשה רעה שמצוה לגרשה ואם כתובתה מרובה צרתה בצדה זהו באשה שאינה רוצה לגדל את בניה ומשמטת עצמה מתחת בעלה כענין שהיתה עושה דלילה לשמשון אז אשה רעה כזאת מצוה לגרשה משום שמביאתו לידי חטא לו ולבניו אחריו אמנם אשתו של ר"ח היתה ק' בעניינים אחרים אמנם לא בזה וזהו מה שרומז לו דיינו שמגדלות את בנינו ומצילות אותנו מן החטא כלומר ובהיות שתים אלו באשה כדפרישית אין ראוי לגרשה וחז"ל שאמרו מצוה לגרשה כשאין בו השנים כדפרישית בילא"ו: