מדרש האתמרי · פרק ב׳, י״ג

או יאמר והתקין לו ממנו בנין עדי עד ידוע שעצם אחד הנקרא לוז שברא הקב"ה לאדם זה העצם אינו נרקב בקבר ומשם מתהוה בתחיה כשאור שבעיסה והטעם שזה העצם אינו נרקב לעולם בעבור שכל האברים והעצמות והגידים נהנים מאכילת האדם שאוכל כל ימי השבוע וזה העצם אינו נהנה כי אם ממה שאוכל האדם בליל מוצאי שבת דעל כן מצוה לטעום איזה דבר בליל מוצאי שבת בעבור עצם זה כו'. ונחזור לענין שזה העצם אינו נהנה מאכילת ימי השבוע ובהיות כן כשאכל אדם הראשון מן העץ בערב שבת נמצא שזה העצם א טעם מהחטא משום שהוא אינו נהנה כשאר האברים מאכילת ימי השבוע ולכן אינו נרקב לעולם ונשאר חי כדרך שהיה ראוי אדם הראשון אם לא היה טועם טעם חטא וכונתו ית' מתחלה לעשות כן באדם כדי שיראו בעיניהם כמה החטא גורם שהרי עצם זה שלא חטא אינו שולט עליו רימה לעולם ואין אדם יכול לשוברו כדחז"ל ונבא עם זה לעניננו אמר אשר יצר את האדם בצלמו וגו' ובהיות שבראו בצלמו מה הוא חי לעולם גם נתן רמז באריכות החיים הארוכים באדם בעצם זה הנקרא לוז שאינו מת כשאר האברים וממנו מתהווה האדם וזהו אומרו והתקין ממנו בנין עדי עד ממנו מגופו ממש התקין דבר שיהיה יסוד עדי עד שאחר התחיה הוא עולם החיים הארוכים. אמר עוד שוש תשיש ותגל עקרה בקבוץ בניה לתוכה בשמחה בא"י משמח ציון בבניה יש לפרש השייכות שיש לציון שישמח עם שמחת חתן וכלה והוא אשר דברנו בדרוש א' בהקדמת תחלת ביאור הענין שצריך החתן והכלה לכוון שתכלית הזווג הזה הוא כדי למעט נשמות שבגוף כדי לקרב את הגאולה שאין ב"ד בא עד שיכלו כל הנשמות שבגוף ולכן תקנו חז"ל לומר שוש תשיש ותגל עקרה שהיא ציון עקרה מבניה בקבוץ בניה בשמחה לתוכה אשר החתן הזה גורם בזה הזווג לשמח ציון משום שתכלית הזווג לבנים ולזה מסיים בא"י משמח ציון בבניה כלומר בעבור בניה העוסקים באוצר הנשמות שם להוציאם החוצה: