מדרש האתמרי · פרק י״ג, כ״ו

נמצינו למדין שהעוסק בתורה מעיד על מעלתה ומרוממה ומגדלה ובפרט העוסק בארבע אמות של הלכה ומתיש כחו עליה ולבו ועיניו שם כמו שאפרש בס"ד אמרו ז"ל במסכת ברכות ופ"א ד"ח ע"א) רבי חייא בר אמי משמיה דעולא אמר מיום שנחרב בית המקדש אין לו להקב"ה בעולמו אלא ארבע אמות של הלכה ע"כ וצריך להבין למה משחרב ביהמ"ק אין לו הנאה אלא מההלכה ונראה לפרש במאמרם ז"ל (מסכת חגיגה ד"ה ע"ב) משגלו ישראל אין לך בטול תורה גדול מזה ע"כ והטעם מפורש שבטרדות הגלות רבו הצרות ואין ישראל יכולין לעסוק בתורה וכל מי שלומד הוא מן השפה ולחוץ מוציא הדברים מפיו כמצות אנשים מלומדה ודעתו חושב מחשבות מרוב הצרות וידוע שכל המעיין הלכה כדי להבינה צריך שיפנה דעתו מכל המחשבות שבעולם מה שאין כן הקורא מקרא שהן אמת שקורא אמנם אינו אלא דברים בבלי דעתו ולכן משחרב בית המקדש שישראל בצרה ואינן יכולין ללמוד בדעת אין לו הנאה להקב"ה אלא ד עם אותם העוסקים בהלכה שבאמת אותם העוסקי' בהלכה בהכרח גמור שאינן חושבים שם ואינו כן הקורא מקרא שיכול לקרות אמנם דעתו פונה לכמה צדדים אבל קודם חרבן בית המקדש שלא היה שום צרה לאדם היה הקב"ה משתעשע גם עם הקוראים מקרא וכדומה שאז באמת היה דעתם אל הקריאה ודוק: