מדרש האתמרי · פרק י׳, ל׳

וקשה טובא שהנה בעלי התוס' תפסו פי' של רש"י ז"ל ומשימים עליו פי' אחר שלא פירש כדי להקשות עליו אמנם אגיד לך כונת זה הדיבור שיש גירסאות דלא גרסי בלשון רש"י ז"ל שלא ישנאהו וגס בעל עין יעקב תפס הגירסא הזאת ולא גריר שלא ישנאהו כו' אשר מזה משמע שמונע תוכחה מן הצריכים בלי שום סיבה. ובזה יובן כונת התוס' ז"ל משום שרש"יז"ל פי' ענוה שלא לשמה שעושה עצמו עניו שאינו רוצה להוכיח ואותה ענוה שלא לש"ש ובהיות דלא גריס רש"י ז"ל שלא ישנאהו משמע שאע"פ שיודע שלא ישנאהו אין מוכיח אותו דאין כונתו אלא להראות עצמו עניו ולכן אומרים התוס' לא ישר הוא שזה רשע גמור הוא אמנם מפי' התוס' דגרסי שמא ישנאהו משמע דיש פעמים שמוכיח ופעמים דלא כשיודע דלא ישנאהו מוכיח אבל כשיודע דישנאהו עושה עצמו עניו ולכן אומרים התוס' לא ישר אלי פי' הקונטרס משום דמשמע מפירושו שמונע תוכחה מן הצריכים ופי' זה משמע מדלא אמר שלא ישנאהו שמשמע שאע"פ שיש רשע מקבל מוסר אינו מוכיח אותו כדי להראות עצמו עניו. ונחזור אל הענין שמעלת הענוה כמה היא שמביא לאדם ליראת חטא והנה שא נא עיניך וראה מה הגיע לחירם מלך צור בעבור היותו גאה ולא עניו כדאיתא בילקוט יחזקאל דע"ב וז"ל חירם מלך צור היה גאה ומתגאה כו' מה היה סופו הביא הקב"ה עליו לנבוכדנצר מלך בבל ובעל את אמו לפניו והורידו מכסאו והיה חותך כשתי אצבעות בכל יום מבשרו ומטבילם בחומץ והיה מאכילו עד שמת ממיתה משונה עכ"ל לענייננו: