אמנם דענין הענוה היא שלהיות שדרך השלמים לאחוז תמיד פלך הענוה והשתיקה ובפרט כשרואה שחברו מדבר עליו דברים בטלים אינן חוששים להשיב להם דבר כי הדברים הם כמרגליות ואין ראוי להטיל אותם כי אם לדבר צורך גדול ואם כן כשראה ר"א שאשתו סיפרה לו מה שדברה עם אשתו של האמורא כיון שהם דברי נשים שאין בהם ממש היה לו לר"א לשתוק ולא להשיב תשובה לאשתו כדרך השלמים ומדטרח להשיב תשובה כדי לפייס דעת אשתו שלא ישאר גמגום כפי דעתה ש"מ זו מרוב ענותנותיה. עוד נ"ל שר"א היה לו לחוש בינו לבין עצמו שמא האמורא היה מבזה לו עם אשתו בראות שאמרה כן אשתו של אמורא לאשתו כדרך מ"ש שותא דינוקא או דאבוה או דאימיה והיה ראוי לר"א לחקור ולידע אמיתות הדבר ע"י חקירה עם האמורא ומדלא שם על לב לחקור ולדרוש דלא חשש שאמר כן האמורא לאשתו שמע מינה ענוה היא:
מדרש האתמרי · פרק י׳, כ״ו
הקטע במלואו, בנוסח המקורי.
נחלת הכלל · Warsaw, 1901
על המקור הזה
הטקסט מובא מתוך מדרש האתמרי, בנוסחו המקורי ובלי עריכה. הצגתו כאן היא לצורך לימוד המקור בלבד. לפירושים ולהכרעות מאוחרות יותר יש לפנות למקורות המתאימים.