מדבר שור · פרק ט׳, ג׳

ותומתק ביותר כונת המאמר: "כל שנה שרשה בתחלתה מתעשרת בסופה", ופי' הפסוק: "מרשית השנה ועד אחרית שנה", שפירושו הפשוט הוא מראש השנה נידון על אחרית השנה, ויחוסו לענין "כל שנה שרשה כו"' ג"כ בדרך פשוטו. דהנה חז"ל אמרו בירושלמי ר"ה: שמות החדשים עלו בידם מבבל שבראשונה בחודש הראשון בחודש השני וגו' ואח"כ בחודש ניסן בחודש כסלו, ועוד אמרו שם: "אף שמות המלאכים עלו בידן מבבל, בראשונה 'ויעף אלי אחד מן השרפים' 'שרפים עמדים ממעל לו', מכאן והילך 'והאיש גבריאל' 'כי אם מיכאל שרכם'". וצריך להבין אי זה דרך עבר רוח יתרון דעת שידעו ישראל בגלות בבל, אחרי שאבדו רבות מהסגולות שהיו להם בזמן שהי' קיים הבית הראשון, דברים שלא ידעו אותם בהיותם באוירא דא"י המחכים. אך נבין פשטא דקרא דסיפר במעלת א"י ואמר שד' דורש אותה תמיד ועיני ד' בה מרשית השנה עד אחרית שנהא, והיינו שמתחילת השנה נידון מה יהי' בסופה, ולמה דוקא א"י מיוחדת לכך, ואיך יהי' הדין בשאר ארצות. הנה עיקר ההכנה של ראש השנה על כל השנה הוא מפני שהאור של קדושת הנפש מאיר ביותר כתחילת היצירה כענין "חדש ימינו כקדם", ע"כ יוכל לראות בעין יפה איך לישר דרכיו וכדכתיב: "ד' באור פניך יהלכון". והנה הקבלה אם היא באמת נכונה ובטוחה, מספיק שיכתב ויחתם לטובה בספרן של צדיקים, ויש בכח ראש השנה לתקן כל השנה הבאה כולה והיא כולה מתתקנת לטובה, אבל אם אין הקבלה כ"כ בטוחה אז אע"פ שדינו נחתם לטובה, מ"מ צריך עוד חיזוק בכל עת להוציא לאור צדקו. ע"כ נתן השי"ת ראשי חדשים לישראל, ובכל ר"ח שופעת קדושה שנקל לחדש כחו כעין ר"ה, ומחדש כח בכל חודש להוציא אל הפועל מה שנגזר לטובה בר"ה, רק אנו מתפללים שתהי' ההסכמה לטובה בטוחה, ולא נהי' צריכים להוציא לאור את המשפט מעט מעט. וזהו: "והוציא כאור צדקך ומשפטך כצהרים", שהשחר הוא מאיר ובא מעט מעט, אבל הצהרים אורו תקיף מאד, ואם הקבלה של ר"ה היא מסופקת אז הקב"ה מניח את המשפט חתום בכח, והיינו שיהי' צריך בכל חודש לחידוש זכות כדי לזכות באותו חודש בחלקו הקצוב לו בר"ה, אבל כשהקבלה בטוחה אז נפסק הדין לגמרי בכל כחו בר"ה עצמו. ע"כ אנו מבקשים שתוציא כאור צדקנו, פי' שיהי' כאור שאינו רק לפי שעה כדאמרי' ע"פ: "ותורה אור" על שמגין גם בעדנא דלא עסיק בה, ומשפטנו כצהרים, לא כשחר שצריך עדיין להתגבר ע"י קדושת כל ר"ח. ומפני שקצת הי' צורך לזה תמיד, הי' ענין חטאת ר"ח כדי לערבב את השטן כעין שעיר המשתלח וערבוב דשופר. והנה כח הבטחון הוא רק אצל הרבים, כמו שביאר בעקידה ע"ד כריתות הברית, שאע"פ שהיחיד חפשי בבחירתו מ"מ הרבים הם כמוכרחים להיות דבקים בהשי"ת, ע"כ כ"מ שיכלול אדם עצמו יותר בכלל הרבים יהי' כח קבלתו יותר ברור ויהי' יכול להיות נידון לטובה על כל השנה כולה. והנה כח השפע כשיורד מאת השי"ת וניתן למלאכיו עושי רצונו להגיעם ליד הזוכים בהם, ג"כ תלוי במעשה שגרם הזכות של השפע. אם הי' מעשה שעבר או קבלה ברורה ובטוחה, אז הדבר נמסר ליד שליח בתוקף גזירה שיגיע ליד המקבל, וא"א לאחרה כלל. אבל אם הקבלה מסופקת קצת, אז הדבר נמסר ליד שליח, אבל הוא צריך עדיין להיות נידון בכל עת אם להוריד אליו השפע או לא, לפי מעשיו המתחדשים ע"פ קבלתו. וניחא בזה קושית התוספות בפ"ק דר"ה דהא אנן מצלינן אקצירי ואמריעי א"כ הוא כמ"ד אדם נידון בכל יום, א"כ למה אנו מחזיקים את ר"ה ליום דין, אבל באמת הוא שעיקר הדין בר"ה וע"פ קבלתו נגמר הדבר, אלא שאם היתה הקבלה מסופקת, נידון בכל יום לפי מעשיו של אותו יום, לפי שהקב"ה מנהיג את עולמו לפי מעשה בנ"א בהוה, לא ע"פ ידיעתו ית'. והנה כח קדושת אחדותם של ישראל עיקרו הוא בא"י, שהרי על הגלות כתוב: "והפיץ ד' אתכם" שאין האחדות בשלמות, ע"כ נקראנו "שה פזורה", אבל כשאנו בא"י נקראים אנו "עדר ה"' בקיבוץ ואחדות. וכח האחדות גורם בטחון הקבלה שמקבל עליו, כענין הברית שהרבים בטוחים הם, ע"כ כשהוא מבטל את עצמו בכל דרכיו אל הכלל דינו נפסק ע"פ מדת הכלל שקבלתם בטוחה, וכיון שהקבלה בטוחה ע"כ נידון בר"ה עד אחרית שנה ואין הדבר צריך מיתון ודין חדש. והנה עיקר הגלות הי' בשביל שנשבת השלו' שהרי "חבור עצבים אפרים הנח לו", ועיקר גלות בבל שלא היתה ממנה גאולה שלמה הי' מפני חסרון האחדות וההתכללות, שהרי דרשו חז"ל בפ"ק דיומא מ"ד: "אם חומה היא נבנה עלי' טירת כסף ואם דלת היא נצור עלי' לוח ארז" שאם היתה עלית ישראל כחומה ובאחדות גמורה היתה מתקיימת, ומפני שרבים לא עלו בטל בעוה"ר כח האחדות. והנה נודע שגדר השם נקרא כ"ד ע"ש עיקר פעולתו. וכ"ז שהיתה קדושת האחדות שורה כמו בזמן בנין בית הראשון, חלה הקדושה שכל אחד הי' כלול בהכלל, ונמצא שלא הי' צריך בכל חודש כח מיוחד להוציא על ידו לאור השפע הנגזר בר"ה, אלא שמצד כח ר"ה הי' בא בכל חודש בזמנו ע"כ לא הי' שם מיוחד לכל חודש. אבל משעלו מבבל כדלת והאחדות נשבתה בעוה"ר, צריך כל חודש כח מיוחד להוציא לאור השפע הנגזר ע"פ הקבלה הטובה דר"ה, מפני שמצד יחידותו של היחיד הענין מסופק, ע"כ עלו בידם שמות פרטיים לכל חודש. וכמ"כ שמות המלאכים, שכ"ז שהיתה האחדות גדולה היו המלאכים מוכרחים להגיע שפע הטוב ולא הי' צריך לבקש רחמים שהם יסייעו להמליץ זכות על הורדת השפע שבידם, ע"כ ל"ה צריך שמות פרטיים לכל מלאך לפי ענינו, רק מצד כללות ענינם שהם שלוחי השי"ת. אבל מבבל עלו בידם שמות מלאכים, מפני שאחרי שנמסר בידם צריך להיות נידון בב"ד של מטה אם להוריד הטובה או לחדול ח"ו, ונעשה להם קישור ע"י המלאכים בפרט. והנה עיקר תיקון האחדות יהי' לע"ל, אבל מ"מ כ"מ שהאדם מתאמץ במחשבתו ורצונו להיות טפל אל הכלל הוא יותר בטוח בהבטחתו בענין התיקון שלו, וממילא השפע שלו יותר בטוח. ע"כ אמרי': "כל שנה שרשה בתחלתה", פי' שמתנהגים כרשים לבטל א"ע אל הכלל ולהשתתף יחד, היא "מתעשרת בסופה", הכונה שכבר בתחילתה יש בידה עושר של סופה. שכ"ז שהשפע מסופק אין זה עושר שהרי הוא דבר שלא בא לעולם, אבל ע"י הביטול אל הכלל אע"פ שאינו שלם בזה"ז בעוה"ר, מ"מ "כל אדם שיש בו דעה כאילו נבנה בהמ"ק בימיו" וזוכה לכמה פרטים גדולים של שלמות, א"כ כמה דברים זוכה שיהי' השפע מוכן ומזומן, באופן שהוא כבר כאילו הי' בידו וא"צ עוד דין אחר, והיינו "והוציא כאור צדקך"ע. השי"ת יוציא ברחמיו לאור צדקנו, ויכתבנו ויחתמנו בספר החיים. ובירושלמי פ"ק דר"ה אי': "מלך וציבור נידונין בכל יום", וצ"ל דלא יקשה מקרא ד"מרשית השנה ועד אחרית שנה", דהתם בציבור קאי וקאמר דמר"ה נידון עד אחריתה. וצ"ל דאם שינו הכלל מעשיהם או המלך, משתנה דינם בכל יום, אבל היחיד שנכלל בציבור, כ"ז שלא שינו הציבור מעשיהם אין דינו משתנה, וע"פ הרגיל אין הציבור חוזרים מדרך טובה, ע"כ בהתכללו עם הציבור הוא קרוב לשכר.