מדבר שור · פרק ט׳, ב׳

וע"כ מצינו כשעסק אלי' הנביא ע"ה להחזיר את ישראל בתשובה כתוב: "ויקח אליהו שתים עשרה אבנים כמספר שבטי בני יעקב אשר הי' דבר ד' אליו לאמר ישראל יהי' שמך", הכונה שאלי' כשבקש להחזיר את ישראל בתשובה היתה ראשית עבודתו לאחד את לבותיהם, ועשה זה בסגולת קדושת בנין המזבח, ואמר שזה הכח לקח מיעקב אבינו, שאז כשאמר לו השי"ת "ישראל יהי' שמך" בנה מזבח להורות על קדושת האחדות של הדעות הפרודות. ע"כ מצינו שאמר לו המלאך שיהי' שמו ישראל אז כשנתאבק עמו, והוא הי' שרו של עשו, ורצה לבטל כח קדושת האחדות שבישראל, אך לא יכול לו, רק נגע בכף ירכו. והרמז בזה כי ב' רגלים צריך לאמת, היינו אהבת הכלל, ותיקון הפרט, ובאמת הי' ראוי שכל שהאדם הוא יותר זהיר בתיקון עצמו כן יתוסף בו כח השלום והאחדות ותיקון הכלל, וכמו כן מי שטובת הכלל קרובה ללבבו ראוי שישים לבו יותר להשלמת עצמו שגם זה נוגע הרבה להכלל. וגרם שרו של עשו שהוא היצה"ר שתהי' רגל א' צולעת, וימצא מי שהכלל חביב לו ומחסר מהשלמת עצמו, ולהיפך מי שטובת עצמו הרוחנית חביבה לו ומהשלו' וטובת הכלל יסיר לבו, והיינו "צולע על ירכו". אבל זאת הצליעה אינה נמשכת ח"ו כי "ויזרח לו השמש" ודרשו חז"ל: להתרפא מצליעתו, היינו שמשה של תורה מרפאת שמזרזת להחזיק בין בתקנת עצמו בין בתקנת הכלל, אבל הכח ש"לא יכול לו" הוא משום כח הכלל שנטוע בו ביותר. ע"כ אמר לו "ישראל יהי' שמך", להורות שררה, ואין שררה כ"א כשיהיו נשמעים למשמעתו רבים והיינו "כל נפש יצאי ירך יעקב" שמתאחדים בדרך אחד ב"שמע ישראל" כשם שאין בלבו אלא אחד כך אין בלבנו אלא אחד. ע"כ הקדים אלי' רפואה זו להביא ע"י את ישראל לתשובה. והנה במעלה של א"י אמר הקב"ה שאינה כארץ מצרים שכ"א משקה בעצמו, הכונה ששם אפשר כ"א להפרד והפרנסה באה פרטית כ"א בהשתדלותו, אבל בא"י "למטר השמים תשתה מים" כדי שתהי' דבק תמיד אל הכלל. והנה דרך העולם שעניים מתקבצים לאגודה לעשות דבר אחד הדורש ממון וחיל, אבל עשירים כ"א קונה בפ"ע, ע"כ לא יחזיק האדם עצמו לענין זכיותיו כעשיר לומר שא"צ להשתתף עם הכלל, כי כ"א הוא עני נגד גודל החיובים נגד הבוי"ת ו"לישתף איניש נפשי' בהדי צבורא". וביחוד הוא מחויב בר"ה, וביותר מחויב בליל ר"ה שהוא הקדמה אל הדין שבא ביום, ונתן לנו הקב"ה לילה להקדים א"ע בזו השלמות של האחדות. ע"כ פוקד כ"א את חבירו בשנה טובה בכתיבה וחתימה טובה, וכמ"כ בתפילות שעושים לסימן טוב הכל הכונה על הכלל כולו, ונמצא שהוא זוכה לשלו', וע"כ הוא זוכה להכתב בספר החיים ששמו נקרא עליו, וזוכה לברכה כמש"כ: "בכל המקום אשר אזכיר את שמי אבוא אליך וברכתיך". וכ"ז ע"י מה שעושה עצמו כרש לשתף עצמו עם הציבור, ועי"כ "מתעשרת בסופה" שזוכה עי"ז ג"כ לתיקון הפרטי, כי זכות הרבים מסייעת אותו להיות לו אחרית ותקוה. ויש לכוון בזה דברי הפייטן שנואמר בע"ה: "ובכן לך הכל יכתירו לאל עורך דין, לבוחן לבבות ביום דין לגולה עמוקות בדין". כי נודע שתפילת ישראל עולה ונעשית כתר לראש צדיק ב"ה, וכמש"כ בשיר הכבוד: "תהילתי תהי לראשך עטרת". והנה כשצריכים לשלח מתנה עטרה למלך גדול ונורא שאין דוגמתו לעושר וגדולה, ואם נוסף לזה שהמשלחים הם עניים, א"א שיעשה אחד עטרה משלו והשני ג"כ משלו, כי מה יקבע כ"א בעניו בהעטרת, אבל כשמתאחדים כולם יכולים לעשות עטרת הגונה. וכיון שעיקר העטרה למלך הכבוד ב"ה היא תפילה מעומק הלב ולב שלם ביראתו ית', כי א"צ לעטרה של כסף וזהב ח"ו, ע"כ אנו אומרים שאנו מקבצים יחד כל הרצונות הטובים והכוונות וטהרות הלבבות של הכלל כולו ומכולם תעשה עטרה. ע"כ כשתבא עטרה מפוארה כזאת יחשוב המלך הקדוש ב"ה על כ"א ממי שיש לו איזה חלק בעטרה זו כאילו הוא עשאה, כי כך היא מדת טובו שהנטפל לעושי מצוה מעלה עליו כאילו עשאה, אך צריך שישתתפו דוקא, ואם ח"ו אחד אינו משתתף ושולח את העטרה שלו בפ"ע א"א שתתקבל. והנה כדי למצא זכות לפניו ית' קבע השי"ת את המשפט ג"כ באופן כללי קצת, שיהי' יחש ותלי' לאחד מישראל עם זולתו, ע"כ מועילה זכות אחד על חבירו כ"ז שהם באגודה אחת. והנה מערכה נקראת דבר שהוא מונח בערך ויחס זה לזה כמערכת לחם הפנים שמונחים זע"ז מקבילים, ע"כ השי"ת הוא מחבר קצת שתהי' פועלת זכות א' לחבירו, והוא בא מצד שהוא רואה ללבב שמתאחדים הלבבות ביום דין. והנה אע"פ שכבר היו זמנים בשנה שהי' פירוד ביניהם, מ"מ הקב"ה הוא דן על של אותה שעה. ושמא תאמר איך יועיל שלו' של עכשיו, אולי הוא ללא אמת, אבל באמת אין לפחוד מזה ע"פ מש"כ הרמב"ם בה' גירושין בטעם שמועיל כופין עד שיאמר רוצה אני בדבר מצוה, מפני שפנימיות הלב של ישראל רוצה בטוב, ע"כ כשגם מחוץ מסכים, ההסכם הוא אמת, כמ"כ לענין שלום ואחדות, שבאמת ישראל הם גוי אחד בעומק הנפש והנקודה העמוקה שבלב, אלא שסיבות חיצוניות גרמו להרוס השלו' מחוץ, ע"כ כשמסכים להשלים ולדרוש טובת חבירו ולהסיר את אלהי הנכר ולבטל כל השנאות והפניות הרעות המבדילות בין אחד לחבירו, מיד מתעוררת הנקודה העמוקה שהיא גלויה רק לפני הקב"ה, והאהבה היא של אמת. וז"א: "לאל עורך דין", שהכל יחד יכתירו לך בכתר אחד, ולמה דוקא יחד מפני שהוא אל עורך את הדין הכללי כמערכה מסודרת, שענין השלו' יועיל שתהי' תועלת לכ"א בזכיותיו של חבירו ג"כ. ושמא תאמר הלא הי' זמן בשנה העברה שהיו הלבבות רחוקים, עז"א שהוא "בוחן לבבות" רק "ביום דין" והוא מסתכל כפי מה שהוא עכשיו. שמא תאמר הוא ח"ו ללא אמת שהרי היתה זה לא כביר מחלוקת ביניהם, אל תאמר כן, שהשי"ת הוא "גולה עמוקות בדין" ומגלה עומק הנקודה הלבבית שבישראל שהם עם אחד ובלב אחד, א"כ ההסכם הוא ודאי אמיתי, ועתיד להתקיים ג"כ. והקיום הוא ע"י שמשה של תורה כמו שהי' ביעקב אבינו ע"ה שזרח לו השמש, ועי"כ יהי' השלום שלו' של אמת, ויהי' אמת ושלום עמנו ונזכה עי"ז לכתיבה וחתימה טובה. כי עקרי המחלוקת באים תמיד מפני שאין כ"א מבין מה שבלב חבירו, ע"כ כשנדון כ"א את חבירו לכף זכות יתגבר השלו'. וממה שנתן השי"ת לאדם הדיבור נבין שא"א שתהיינה כל הדעות שוות, שהרי אז הי' כ"א מבין מה שבלב חבירו, ולא הי' צריך לדיבור, אלא ודאי כך היא המדה שכ"א יהי' לו דעות ומדות אחרות, ומ"מ צריך כ"א לסבול את חבירו אע"פ שאינו ע"פ מדותיו והוא רחוק ממנו, ועי"כ כ"א מתקן עצמו כי א"א לאדם בלא חסרון. וז"ש: "בורא ניב שפתים"נ, מזה ניקח שיהי' "שלו' שלו' לרחוק ולקרוב", כי אם הי' צורך שיהיו כל הנפשות שוות הי' כ"א מבין רצון חבירו וכונתו בלא ניב שפתים, אלא שכך היא המדה וסדר המציאות. וע"י מה שיהי' שלו' בינינו יועילו זכיותיו של כאו"א גם על חבירו ויצא לאור צדקנו, "אמר ד' ורפאתיו"נ והיינו רפואה דעונות כדכתיב: "ולבבו יבין ושב ורפא לו", כי השלו' הוא הכלי שמחזיק ברכה לישראל, הרחמן יברכנו בשלום. ומה שסמך יעקב אבינו ע"ה לטעם בנין המזבח שהוא מורה על האחדות וההתכללות בתוך הכלל, ל"ויהי עמדי בדרך אשר הלכתי", יובן יותר ע"פ מה שאמרו חז"ל בתפילת הדרך שהיא דוקא משהחזיק בדרך, ומקשים ע"ז הלא טעם תפילת הדרך הוא משום שסתם דרכים בחזקת סכנה, א"כ לפ"ד חז"ל "לעולם יקדים אדם תפילה לצרה" הי' צריך להקדים תפילת הדרך קודם שיחזיק בדרך. אמנם יובן ע"פ מה דאמרי' בברכות שם גבי תפילת הדרך: "אמר אביי לעולם לישתף איניש נפשי' בהדי ציבורא" דהיינו שיאמר לשון רבים "שתוליכנו לשלום", ולכאורה למה באה האזהרה הזאת דוקא בתפילת הדרך והלא כמה תפילות יש בלשון יחיד ולא הקפידו ע"ז חז"ל, כמו תפילת "אלהי נצור" שהיא בלשון יחיד ו"אלהי עד שלא נוצרתי" וכיו"ב. ונראה שהוא ע"ד שהעיר הגאון מהר"ל מפראג ז"ל על ענין דרכים בחזקת סכנה שהוא מפני שבהיותו בדרך הוא נפרד מהכלל ויוצא מהסדר הכללי, ועפ"ז נראה שמשו"ה חשו חז"ל שיאגד את עצמו עכ"פ במחשבתו ודיבור תפילתו אל הכלל, ויהי' הקשר אמיץ עוד יותר מאילו ישב ביניהם לבד. והנה הדבר ידוע שכל דבר מתבחן בהיפוכו כיתרון האור הבא מהכרת החושך, כן האדם מכיר יותר תועלת הרבים והתכללותו עמהם בהיותו בדרך בודד ומרגיש עד כמה הרבים משלימים חסרונו בין בדברים הגשמיים בין בדברים הרוחניים, ומתוך כך הוא מכניס בלבבו אהבת הכלל יותר. וכיון שהוא מתאגד אל הכלל קונה תפילתו מעלת תפילת הציבור, ובציבור כבר אמרנו שאפי' ביום צרה עצמו שלא הוקדמה תפילה לצרה ג"כ מתקבלת דלא גרע מאחר גז"ד, ע"כ זמן התפילה הוא משהחזיק בדרך שאז הוא באמת משתף עצמו עם הכלל. ע"כ אמר יעקב אבינו ע"ה - להורות שהוא משותף עם הכלל כולו וכרבים דמי ואינו נחשב כיחיד ונפרד, מצד שהוא עונה ביום צרתי אע"פ שלא הקדים תפילה לצרה, - גם "ויהי עמדי בדרך", נפרד מאביו יצחק ואמו ומהנפשות שהיו נלוים עליהם לעבודת השי"ת, כי גם יצחק אבינו ע"ה קרא בשם ד' ולמד את בני העולם עבודתו והיו לו תלמידים רבים, וכשהי' יעקב עמהם או כשהי' בבית מדרשו של שם ועבר הי' כלול עם הציבור, ועתה בדרך הי' ד' עמו מפני התאגדותו אל הכלל תמיד, ע"כ בנה מזבח להשלים זה הרמז.