מדבר שור · פרק ט׳, א׳

"א"ר יצחק כל שנה שרשה בתחלתה מתעשרת בסופה שנאמר: 'מראשית השנה' 'מרשית' כתיב, 'ועד אחרית' מכלל דאיכא אחרית". לפי הפי' הפשוט "שרשה" היינו שמרבין תחנונים כרשים ודלים, אך נראה עוד כונה בזה, והיא להעיר על הנהגה גדולה הדרושה לנו ממש בתחילת השנה. והנה צריך לדעת מה היא עבודת הלילה של ר"ה, והלא המשפט הוא ביום כדאמרי' בירושלמי כשהקב"ה דן את ישראל אינו דן אותם אלא ביום בשעה שהם עסוקים במצות. אלא נראה שאנחנו מזרזים א"ע להקדים ולהתאחד כולנו בלב אחד כדי שיהי' כ"א מצורף אל כלל עם ד', כי כל א' כשהוא לעצמו צריך זכיות גדולות, גם יחיד אימתי דוקא בעשי"ת הוא מתקבל בקל, אבל אנו חפצים שנזכה להכתב תיכף ומיד בכתיבה טובה בספר החיים, ע"כ צריך לזה זכות הרבים. ע"כ הדרך המוצלחת שהורונו חז"ל היא להתאחד עם הכלל, כדי שכשנבא למחר בעה"י ונהי' מוכנים ליום הדין הגדול והקדוש, כבר תהי' זכות הרבים מסייעת אותנו. ואע"ג שאין אדם יוצא ידי חובתו בזה שהוא משתתף עם הציבור לבדו, וצריך כ"א לתקן את עצמו בפ"ע ג"כ, אבל זכות גדולה היא ומועילה מאד להיות אח"כ בא לתיקון שלו הפרטי. והנה שמו של הקב"ה שלום כדחז"ל בפ"ק דשבת מקרא ד"ויקרא לו ד' שלום", וחותמו ית' הוא אמת כדאמרי' בפ" דיומאז. והנה אמרו חז"ל במדרש עה"פ: "אהי' אשר אהי"' "כשם שאתה הווה עמי כך אני הווה עמך", א"כ בזמן שהאדם מחזיק במדת השלו' הקב"ה כותב עליו שמו שלום. והנה מפי עליון יוצא רק טוב וחסד ע"כ בספר החיים שמו של הקב"ה נכתב עליו, וכשכותבים כותבים בשמו של הקב"ה ושמו הוא שלום, אבל ח"ו בספרן של רשעים אינו נזכר שם שמו של הקב"ה כי "אין הקב"ה מיחד שמו על הרעה", וכמש"כ: "בכל המקום אשר אזכיר את שמי אבוא אליך וברכתיך", וכן כתוב: "ושמו את שמי על בני ישראל" ומיד: "ואני אברכם" שתיכף לשמו ית' הברכה מצויה. א"כ כשהאדם מחזיק במדת השלום ואהבת כלל ישראל, אז יוכל להכתב בספר החיים ששמו של הקב"ה שלום כתוב בו, והיא מצות "ואהבת לרעך כמוך" שהיא מתקיימת על רגל אחת, הכונה שתיכף כשמקבלה בלב שלם כבר יש בידו זכות הרבים. ואע"פ שהאמת היא רק כשיהי' מתקן את עצמו בפרטות, אבל מתוך השלום תבא האמת, כי הקדושה שמתוספת עליו ע"י זכות הרבים תסייע אותו לתקן את עצמו בפרט. והנה האדם הוא הולך, ואי אפשר ללכת כ"א בב' רגלים, וב' רגלי הנפש הן: רגל א' היא המע"ט שצריך כ"א במה שהוא יחיד, והרגל השנית היא במה שהוא חלק מהכלל. והנה הדבר הקודם לכל הוא במה שהוא חלק מהכלל וכבר יש לו יתד להתלות עליו כיון שאינו פורש מן הציבור, אע"פ שהאמת יש לה רגלים היינו ב' רגלים שיהי' שלם בין מצד הכלל ובין מצד הפרט, מ"מ כיון שהוא מכניס א"ע בתוך הכלל הוא קרוב להנצל. ע"כ אמר דוד המלך ע"ה על עצמו דרך ענוה: "רגלי עמדה במישור במקהלים אברך ד'", לשון יחיד, כלומר אע"פ שאיני שלם בב' הרגלים אלא ברגלי אחת דהיינו במה שאני דבוק בכל לב אל הכלל כולו ואוהב באהבה גמורה לכל אחד ואחד מישראל, מ"מ זו הרגל היא חזקה שהיא עומדת במישור ואינה נופלת כי היא הרגל של כח הכלל "במקהלים אברך ד'", והוא דבר שיש לו חוזק וקיום. ע"כ כדי להשיג כתיבה טובה, שלבינונים היא בר"ה כדאמרי' בתפילה: "בר"ה יכתבון", מסוגל מאד כח השלום שהוא אהבת הכלל, וזה גורם שנכתב בספר שהקב"ה כותב עליו שמו שלום. ועד יוה"כ יתקן א"ע בפרט ויזכה למדת אמת שהיא חותמו של הקב"ה, והכונה למדת אמת היא שהשלום יהי' אצלו באמת, וכיון שאוהב הוא באמת את הכלל ודאי ישוב ויתקן דבריו ודרכיו, שהרי העולם וכלל ישראל נידון אחרי רובו ו"כל ישראל ערבים זה בזה", וכיון שאוהב את הכלל לא יחטא גם מצד כונה זו שלא יגרום היזק אל הכלל. אף שלפעמים יהי' טועה בנפשו שניחא לו שכר העבירה יותר מהפסדה ח"ו אף שהיא טעות גדולה, אבל כיון שמדת השלו' מושרשת בלבבו, איך ימלא לבו לגרום היזק אל הכלל בשביל הנאה שלו, ע"כ שיהי' השלו' חתום באמת יתקן ג"כ את עצמו, בדרכים הפרטיים שלו. ויעקב אבינו ע"ה אמר לבניו: "הסירו את אלהי הנכר אשר בתוככם והטהרו והחליפו שמלותיכם, ונקומה ונעלה בית אל ואעשה שם מזבח לאל העונה אותי". ונראה לרמז כשנשים לב בהבדל שבין מצבה למזבח. והנה מצבה אמרו חז"ל שהיא של אבן אחת ומזבח של אבנים הרבה, ועל מצבה אחז"ל ע"פ: "אשר שנא ד' אלהיך", אע"פ שאהובה היתה בימי האבות מ"מ עכשיו שנאה. ונראה טעמא דמלתא, כי הנה אמרו חז"ל: "אין קורין אבות אלא לשלשה", והיינו כי הם סללו לנו שלשה דרכים מפולשים לעבודת השי"ת, אברהם כפי מדתו באהבה, יצחק ביראה, יעקב אבינו ע"ה בכח התורה. והנה בימיהם שהם תקנו את הדרכים הי' צריך שבכל זמן של כל אחד מהאבות היתה מדתו שולטת ודרכו בעבודת השי"ת היתה הרצויה, אבל כשכבר נשרשה הקדושה בי"ב שבטים, נעשו מהרכבות אלה הג' דרכים כמה וכמה נתיבות חלוקות, ומ"מ כולן עולות בקנה אחד, וכן הוא רצון השי"ת שכאו"א יעסוק בתורה ומצות לפי מדתו רק שיתאחד עם הכלל וילך ע"פ דרך התורה. ע"כ כ"ז שהי' דרך אחד לרבים היתה עבודה רצוי' על מצבה של אבן אחת לרמז על כח אחד ודרך אחד, אבל אח"כ רצה הקב"ה שע"י ריבוי הדרכים ושינוי הדעות וכ"א יתנהג בתו"ע כפי ענינו וכולם יתכוונו לש"ש, בזה יתגדל ויתקדש שמו הגדול ב"ה. ע"כ רצונו דוקא במזבח של הרבה אבנים שכולן מתחברות יחד, אבל מצבה שנא, שעכשיו מורה מצבה על דרך אחד נבדל וזה לא ירצה בעיני השי"ת. והנה עד יעקב אבינו ע"ה לא הי' צריך לקבע ענין השלו' והאחדות, אבל יעקב שהיו לו כבר י"ב שבטים וכ"א הי' מיוחד בדרכו, הי' צריך לקבע השלו' והאחדות, ע"כ תחילה כשהי' בבית אל בצאתו מבאר שבע ולא היו לו הבנים עשה מצבה, ועתה בנה מזבח, וזירז אותם על השלו'. והנה חז"ל אמרו ע"פ: "לא יהי' בך אל זר" דקאי על יצה"ר שהוא אל זר שהוא בלבו של אדם, והנה מדה זו של פירוד הדעות יאתה רק לעובדי ע"ז ח"ו כמש"כ בעשו "נפשות", שאין להם קישור אחד לחבירו. אבל אנחנו בני אל אחד ב"ה אחים אנחנו זה לזה איך נתנכר אחד לחבירו, ע"כ אמר "הסירו את אלהי הנכר" היצה"ר של ההתנכרות "אשר בתוככם" בעצמכם. ושמא תאמרו איך אפשר מיד להפוך את הלב מפירוד הדעות לאהבה, ע"כ אמר להם כי באמת שורשי הנפשות מאוחדים הם בישראל כדכתיב "שבעים נפש", אבל החיצוניות מצד המעשים והפעולות החיצוניות גרמה להיות פירוד, ודבר חיצוני נקל לתקן, ע"כ "והטהרו" ע"י מה שתחליפו שמלותיכם. "ונקומה ונעלה בית אל, ואעשה שם מזבח", להורות על הנראים כנפרדים שהם באמת כולם באחדות אחת שכם א' לעבודת השי"ת, ואמר שהוא יש בידו כח של רבים ע"כ הוא צריך לתקן תיקון הצריך לרבים דהיינו התאחדות הכלל. "לאל הענה אתי ביום צרתי"כ, דחז"ל אמרו: "לעולם יקדים אדם תפילה לצרה", א"כ נראה שהתפילה שביום צרה עצמה אינה מתקבלת, אבל נראה שכ"ז הוא ביחיד אבל רבים כיון שאפי' לאחר גז"ד נענים מכש"כ ביום צרה עצמה אע"פ שלא הקדימו לה תפילה, ואמר שהוא ענה אותו השי"ת ביום צרתו עצמו א"כ יש לו זכות רבים. "ויהי עמדי בדרך אשר הלכתי", הכונה שזכהו להעמיד שבטי י"ה שעי"ז שמו ית' שורה עליו, שהרי כ"ז שהי' חושב שיוסף חסר לו ממנין הי"ב לא היתה השכינה שורה עליו, אלמא שענין הי"ב שבטים שעלו בידו בדרך זה גרם שיהי' השי"ת עמו ביחוד, והוא כלל כולם בקדושתו, ע"כ ראוי לו לבנות מזבח, לא מצבה כמקדם.