מדבר שור · פרק ז׳, ג׳

עוד אמרו שם: "ועוד שאלה שלא כהוגן, אמרה לפניו רבונו ש"ע 'שימני כחותם על לבך כחותם על זרועך', אמר לה הקב"ה בתי את שואלת דבר שפעמים נראה ופעמים אינו נראה אבל אני אעשה לך דבר שנראה לעולם, שנאמר: 'הן על כפים חקותיך'", ומאמר ויכוח זה ג"כ יתבאר קרוב לדרך המאמר הקודם, אלא שהוא עסוק במקצע אחר. ונבאר תחילה ענין "כחותם על לבך" ו"חותם על זרועך". הנה נודע כי להשי"ת יש סוד עם ישראל והנהגתם, ולו ית' נתכנו עלילות ומנהיג בחכמתו בסיבובים גדולים שיבא אל תכלית הנכבדה המכוונת ממנו ית'. וכשישראל נושאים עין להסתכל בעוצם התכלית הגדולה ההיא, אע"פ שאין מכירים אותה בפרטיותה, מ"מ ודאי נקל להבין כי היא גדולה וקדושה עד אין חקר, ומאחר שכל תכלית יש לה אמצעיים, ע"כ ישנן ודאי פעולות מיוחדות גדולות שהן מיוחדות לסבב את התכלית הגדולה הזאת. ומתוך עוצם התשוקה אל זו התכלית, ישראל מבקשים שיכין השי"ת את דרכינו באופן שנהי' קולעים אל זו התכלית ונשיג אותה. גם אנו מבקשים שנהי' אנחנו מסייעים אל הפעולות הגדולות שהן מסבבות את זו התכלית. והפעולות הגדולות הן הכלליות ודאי, שע"י פעולה כוללת מתראה התכלית איך היא מתקרבת עי"ז, אבל הפעולות הקטנות הפרטיות א"א לאדם להשיג איך הן עולות כולן אל התכלית הכללית. והנה הזרוע היא מיוחסת אל הכח הכללי, לכללי פעולות, והכפים הן מיוחסות אל הפעולות הקטנות הפרטיות. והנה טבע החשק הוא תמיד להיות קרוב אל התכלית דהיינו להשיג את התכלית במדעו, ולעשות הפעולות הכוללות שבעיניו יראה איך התכלית יוצאת מהן, כי על אהבת תכלית טובה א"צ חכמה ולא סבלנות, ועיקר הסבלנות הוא לסבול את טורח כל האמצעיים הקטנים והרחוקים כדי שיבא אל התכלית. וכד' הרמב"ם ז"ל במו"נ, שאפי' הסכל שבבנ"א כשנאמר לו התרצה לדעת את הגלגלים ותנועותיהם והשכלים הנבדלים וענינם והנפש עם כוחותיה, תכמה נפשו לזה וירצה לשמע, אבל כשנאמר שע"ז צריך השתדלות ולימוד בכמה הקדמות, יקוץ בזה. והנה התכלית העליונה היא סוד נסתר לא יתגלה כ"א לעתו, גם הפעולות הגדולות שמסבבות את התכלית בגלוי ג"כ לפרקים הן מתגלות, וע"ז אין לבנות בנין השתדלותנו ושיתופנו בעסק התכלית. אבל הקב"ה רוצה בכבודנו, ומסר באמת בידינו הכח להביא את התכלית שצפן לנו, אבל לא שנחכה רק על הפעולות הכוללות כ"א בכל פעולה פרטית של שמירת התורה והמצוה בזה נתקרב אל התכלית ונקרב את ישועתנו, וכל פרוטה מצטרפת לחשבון גדול. וזהו ששאלה כנס"י שלא כהוגן לאמר: "שימני כחותם על לבך", הכונה שאשיג בשכלי התכלית הצפונה בלבך מעניני, "כחותם על זרועך" שאצליח במעשי לעשות הפעולות הכוללות המביאות לידי תכלית זו. אמר לה: "בתי את שואלת דבר שפעמים נראה", גילוי התכלית א"א כ"א בהיות בעולם אנשי רוח הראוים לזה, וכן הפעולות הכלליות לא בכל עת יזדמנו, "אבל אני אעשה לך דבר שנראה לעולם", כי כל הפעולות הפרטיות של כל המצות כולן וכל המדות הטובות שע"פ התורה, קשרתין בלולאות שיביאו כולן את התכלית שאתה נוסד עליה. וז"ש: "הן על כפים" דהיינו על פעולות הפרטיות שבפעל כפים בתורה ובמצות, "חקותיך", "חומותיך"יג ובניניך אינם באים אלי מזמן לזמן בזיכרון באופן שאסתפק רק בפעולות הכלליות שהן באות לפרקים, אבל הם "נגדי תמיד"יג ותמיד אני עסוק בבנינם, והם נבנים ע"י פועלי כפים הפרטיים שלך במצותי' של תורה. לכן אל תבקש דוקא גדולות וכלליות, כי כל הדברים הקטנים הם תמידים ומועילים לתכליתך, כל פרוטה של צדקה, כל לימוד תורה, כל תפילה הגונה וכל מדה טובה שבכל אדם מישראל, הם מקושרים בקשר גדול לבנות את בית ישראל. וזו התכלית אפשר לך השגתה ג"כ ע"י בחינת טל מאת ד', בהכנעה ג"כ, לא דוקא בבקשת גדולות המשיאות לקטרוג, כי "בשובה ונחת תושעון". עוד יש לבאר מאמר זה, דכנס"י בקשה: "שימני כחותם על לבך כחותם על זרועך". דהנה להיות רצוי אל השי"ת ולהתקרב לעבודתו ישנם שני דרכים: הדרך האחד הוא מצד ההערה השכלית כמשפ"י בחוה"ל, והיינו שיטהר את לבו להיות דבק בד' ית', ויכין עצמו להיות נכון בגופו ואבריו לרצון קונו גם במסי"נ, ועוד יש דרך קצר להיות שוקד על מצות השי"ת ותורתו. והנה לולא שגילה לנו השי"ת שיש דרך נכון לזכות לאור החיים ע"י פעולות המצות שהן קלות על האדם, היתה הדעת נותנת שיהי' עיקר העבודה לטהר הלב לעבודתו ית' ולדבקות, ולשעבד כל הכוחות להיות מוכנים ג"כ למסי"נ על כבודו ית' וגדלו. אמנם עתה אע"פ שזאת העבודה של טהרת הלב והכנת כל הכוחות לעבודתו ית' בכלל התורה היא, אבל עכ"ז לא ע"ז בנוי' כל השלמות כי עקרה בנוי על שמירת התוהמ"צ. וטעם הדבר, כי אף שעבודה זו גדולה מאד להיות הלב טהור לעבודתו ומוכן בכל כוחותיו לעבוד ולכבד לאלהי הכבוד, עכ"ז השי"ת, היודע יצר לבב בני האדם, יודע שלא יוכלו הכל לזכות ע"י דרך זה תמיד, ע"כ בחר הוא ית' עלינו הדבר הממוצע. אמנם כ"ז בכל השנה כולה, אבל בעשי"ת שהשי"ת משפיע על האדם אור קדושה וחשק עבודה, אז יש להזדרז בעבודה הרוממה לטהר הלב ולהכין כל כוחותיו לעבודתו, ויקובל לפניו ית' כאילו עשינו זאת כל השנה כולה. והנה החותם א"א לקרותו כ"א ע"י שיחתם על דבר אחר, וכן העבודה השכלית שיסודה טהרת הלב והכנת הכוחות לעבודת השי"ת, אינה מתקבלת בעצמה כ"א בהיותה נחתמת על מעשה התורה והמצות, שע"י טהרת לבבו יעסוק במצות לשם שמים בלב טהור, וע"י הכנת כל כוחותיו למסי"נ יגביר חילים לעסוק בתורה ובצדקה ובגמ"ח יותר מכחותיו שבטבע. והנה כ"ז שייך רק בחלק העבודה של מסי"נ והכנת הכוחות ושיעבודם לעבודת השי"ת, שצריך לזה מעשה התוהמ"צ, אבל עצם הקדושה שיש במעשה התורה והמצות עצמם, הם א"צ שיהיו נחתמים על דבר אחר, כי הם בעצמם חותמם אמת. וזהו שבקשה כנס"י מהשי"ת שישפיע עליה קדושה גדולה, עד שתהי' מוכנת כולה לעבודה הרמה של מסי"נ ושיעבוד הכוחות לעבודתו ית'. וזהו "שימני כחותם" שהוא צריך להחתם על הספר וכיו"ב, כן אהי' "על לבך", והכונה שיעשה רצוני משועבד לרצונך ולבבי יבין סודות עבודתך ויהי' נקל לי לחתום זה החותם על התורה והמצות שאהי' עסוק בהן, ואהי' "כחותם על זרועך" שהוא רומז לכל הכוחות שפעולתם בזרוע, שיהיו כוחותי מוכנים לדבקות בך במסי"נ. אבל השי"ת שיודע טבען של בנ"א, יודע שהוא דבר נמנע שיהי' קיים זה הכח בלב כל הימים בפרט בעוה"ז ובזמן הגליות, א"כ זאת הקדושה תהי' רק "נראה" לפעמים בעת רצון ביחידי סגולה ולפעמים "אינו נראה". אבל השי"ת אמר ששם עיקר הקדושה התמידית בישראל ע"י עבודת התוהמ"צ ממש בכל פרטיהן, וכשישמור אדם את התורה ולא יעבור על מל"ת ויקיים כל עשין שבה, מהמוטלין עליו מה"ת ודרבנן, תחול עליו קדושה, ויהי' דבוק בהשי"ת, ויזכה מעצמו לעלות למעלות יותר עליונות, וזה יוכל לקיים תמיד. וז"ש: "אני אעשה לך דבר שנראה לעולם", דהיינו עשיית המצות כמאמרן, שאפשר לעולם לקיימן והן עצמן הן החותם והנחתם. וז"ש: "הן על כפים", שהן אברי הפעולות, "חקתיך", שתהי' חקוקה שמה לא בתור חותם שלא גמרה מלאכתו עד שיחתם על דבר אחר, כ"א בזה עצמו תקנה השלמות. אלא שמ"מ בקשת כנס"י קיימת לעת חפץ, ימי רצון של עשי"ת, שבהם נקל לכ"א מישראל לטהר לבבו ולזכות לעבודה הרוממה של החותם, לשעבד לבבו שהוא שכלו ורצונו, וזרועו שהם כוחותיו, להיות מוכנים תמיד לעבודה ומסי"נ. כי הכלל כולו מוכן באמת בכל עת, אבל כנס"י בקשה שתהי' זאת מעלת כל יחיד וזה הי' "שלא כהוגן", אבל בעשי"ת ישיג כל יחיד מעלת הכלל, כדחז"ל ברומיא דקראי, כתיב: "דרשו ד' בהמצאו" וכתיב: "מי ... כד' אלהינו בכל קראנו אליו", ומשני כאן ביחיד כאן בציבור, ויחיד אימת בעשרה ימים שבין ר"ה ליוה"כ, הרי יש לו אז מעלת הציבור. ע"כ נבין היטב כונת חז"ל הפוסקים שהזהירו להתנהג בחסידות בעשי"ת, כי באמת באותן המעלות שאי אפשר לדרוך בהן כל השנה כ"א לפי ערכו, יש אפשרות והכנה באלו הימים. ע"כ גם לדרוש את ד' בדרך חכמה עת ומשפט ידע לב חכם באלו הימים, וכמש"כ שזה ענין דרישה, ע"כ דרשו ד' ועזו, עדת מעוזו.