מדבר שור · פרק ל״ו, ה׳

ויש להסביר עוד המאמר הנ"ל בענין קשה סילוקן של צדיקין יותר מחורבן ביהמ"ק וצ"ח קללות שבמ"ת משום שנאמר בו ג' לשונות של הפלאה. והוא דידוע שישראל יש להם מעלה וערך גדול, רק כשהם חוטאים הם יורדים ממעלתן ונגרעים בערכם לערך שפל, וכדאמרי': "אומה זו משולה לעפר ומשולה לכוכבים כשהן יורדין יורדין עד עפר וכשהן עולין עולין עד לכוכבים". והנה עונש שהחוטא שהיתה לו מעלה מקבל, מצויר בג' דרכים. הא' שנלקה וחוזר למעלתו הראשונה כיון שקיבל העונש, וכדאמרי' כה"ג שחוזר לשררה שהי' בה. ויש חוטא שאינו חוזר לגדולתו גם אחר העונש, אבל מ"מ עצם העונש לא הוריד אותו ממעלתו רק נשאר כפי מה שהי' בשעת חטאו. ויש עוד מין עונש כזה שעצם העונש מוריד אותו ממעלתו, וזהו רע ומר מאד. והנה נודע דחז"ל ע"פ: "ונשוא פנים" "שנושאין פנים לדורו בעבורו למעלה", הרי שבדור שיש בו אדם גדול יש לכל הדור חשיבות יתירה מאד. והנה הקללות שבמשנה תורה כולן, הרי נשאר האדם אח"כ במעלתו כיון שמקבל העונש, וההפלאה אינה כ"א על המכה עצמה. אמנם חורבן בהמ"ק, הנה קודם החורבן כבר ירדו ממעלתן, וכדא"ל לנבוזראדן: "קימחא טחינא טחינת", והי' ראוי שע"י החורבן כיון שקבלו העונש יחזרו למעלתן ולא חזרו. ועז"א: "ותרד פלאים, אין מנחם לה", פי' אם היתה חוזרת אל מעלתה ע"י החורבן הי' נוחם לה, אבל לא חזרה, א"כ הירידה היא פלאים, עצם העונש, ומה שלא חזרה אח"כ למעלתה, אבל מ"מ ג"כ לא ירדו עי"ז ממעלתם. אבל בעוה"ר ע"י העדר ת"ח כשאין בדור מי שראוי להשלים החסרון, יורדים ממעלתם הרבה, ועי"ז הם מוסיפים עוד לרדת ח"ו. ואלו שלשת הפלאים, עצם העונש, ובלתי החזרה אל המעלה שאבדוה, ועוד ירידה להבא מהמעלה שהיתה להם קודם עונש זה.