מדבר שור · פרק ל״ו, ו׳

ע"כ באופן הראשון שיש בדור מי שיהי' ראוי להשלים החסרון, קשה ושקול כחורבן בהמ"ק, אבל לא ירדו יותר שהרי יושלם החסרון ע"י מי שתזרח שמשו. אבל כשהדור אינו ראוי לכך קשה יותר, לענין עצם העונש ולענין שעוד הם מתמעטים ממעלתן להבא. וזש"ה: "דרך קשתו כאויב נצב ימינו כצר ויהרוג כל מחמדי עין". שהקשת מזיקה מרחוק, והאויב הוא מי שהשינאה בכח לא בפועל, והימין הוא כינוי להמכה הקרובה, וביותר, שבכל מקום שנראה אח"כ ע"י הקבלה של העונש חזרה אל המעלה ועכ"פ בלתי ירידה להבא, הרי נראית הטובה שיש בזה ע"פ מדת הרחמים, שמדת הרחמים פועלת להחזיר המעלה אחר העונש. אבל כש"דרך קשתו כאויב", הכונה שלבד ההיזק הקרוב שיש כעת בסילוק החכם, עוד החץ נזרק מרחוק שהדור הבא יורד פלאים וניטלת ממנו ההכנה להתעודד אל מעלת השלמות. ועי"ז ניצב הימין פי' מדת הרחמים ג"כ כצר כביכול, שאין פעולת הרחמים ניכרת כלל במשפט זה. "ויהרוג כל מחמדי עין, באהל בת ציון שפך כאש חמתו", י"ל ע"ד הצחות כי "האש פטור על טמון", א"כ המזיק באש ב"מחמדי עין" ש"באהל" אין מרפא לניזק כלל, ע"כ מיחס ששפך החמה כאש שבאוהל שמזקת בטמון, שעי"כ א"ל תשלומין, ה"נ לא מצאנו תועלת להחזיר אל המעלה כלל. וי"ל ביותר, ש"מחמדי עין" הוא על הבחי' שבת"ח העוסקים בצרכי ציבור שנחמדים לכל עי"ז, וזהו היזק גלוי כענין הריגה שבגלוי. אך "באהל בת ציון" באהלה של תורה, אין מי שיכיר כמה גדול ההיזק והוא דומה לאש. שלמדנו ענין שריפה האמורה בתורה שאינה בהקפת זמורות שניכרת וגלוי' כ"א שריפת נשמה וגוף קיים, א"כ ההיזק גדול מאד נוגע עד הנפש ואינו ניכר. כך עד כמה סילוקו של ת"ח גדול הדור כזה פועל היזק בתורה, שאין מי שיורה כהלכה בעוה"ר, ד"ז א"א להשיג כ"כ.