מדבר שור · פרק ל״ג, ט׳

והנה חטא העגל, שנראה לחטא עצום, כבר ביאר בכוזרי שהוא רק מצד מעלתן של ישראל. וע"פ דברינו מובן מאד, שהם רצו בהנהגה ישרה טבעית, מה שאצל או"ה הוא מעלה ויתרון, ואצל ישראל נחשב לחטא מפני רוממות מעלתן של עם ד'. וזהו שאמר "רבים" או"ה, "אומרים לנפשי אין ישועתה לו" ח"ו, ומגדילים מאד חטא העגל. אבל באמת "ואתה ד' מגן בעדי", פי' מה שהסכמת ע"ז הוא ג"כ מצד היתרון של ישראל, כי או"ה אינם מוזהרין על השיתוף, מפני שאין זה לפי ערכם כי הם מונחים אל הטבע ע"כ הטבע ראוי להם, והשיתוף הוא נאות לפי ההנהגה שע"פ הטבע. "ומרים ראשי", שעכ"פ הרימות ראשי ע"י השקלים, שע"י חוזרת לנו עיקר הקדושה, להורות הרוממות אפי' מכל הנהגה טבעית יותר ישרה האפשרית. ע"כ היתה המצוה בזה, לתן "מחצית השקל, תרומה לד'", "בפקוד אותם" שהוא הכנה לחוזק העם הטבעי, שהוא אצל כל האומות מצד הטבע, יהי' אצל ישראל מצד הקדושה. אע"פ שאין המעלה קנוי' אצלם בשלמות, מ"מ ע"י מה שיתחילו לעשות מעשה אחד לשם ד', בדברים שכמותם נעשים בענינים הטבעים הנדרשים מאת האדם מצד עצמו, מצד קדושת נפשו בטבעה בישרה ותומתה - . ויען שישראל מוכנים אל המעלה שכל מעשיהם יהיו רק לשם ד', ע"כ כשיתחזקו לעשות אותם הדברים שהכרע השכל דורש אותם מצד היושר האנושי לבד יהי' בהם נגף. ע"כ אז יתנו מחצית השקל, להורות שאע"פ שא"א שיצמצמו פעולת היושר רק כפי המשקל שידיעת דרכי השי"ת מניעה אותם, כי חסרון הידיעה שלהם יגביל את הפעולות, וזה לא יתכן, מ"מ כדי להזכיר להם מעלתן יתנו מחצית השקל בשקל הקודש דוקא, להורות שענינו מקודש דוקא, ומחצית אע"פ שהוא בלתי מקודש בפועל מ"מ מוכן להצטרף אל הקודש ע"כ לא יהי' בהם נגף. ויהי' יתכן לפרש "כופר נפשו" כופר רצונו, כמו "ושילחתה לנפשה", שהרצון של האדם מישראל ראוי שיפנה רק לשם השי"ת וכשהוא עושה מצד טבעו צריך כפרה. אבל זה הצורך של כפרה הוא כבוד גדול לישראל, כי אצל או"ה ד"ז הוא תכלית המעלה, ע"כ אמר "במה תרום קרן ישראל" והשיב "בכי תשא את ראש".