מדבר שור · פרק ל״ג, ח׳

והנה עצם ההנהגה הטובה והישרה ועשיית הטוב והחסד, הוא דבר שעכ"פ השי"ת רוצה בו מצד עצמו. ואף כי אמרנו שהשלמות הראוי' לישראל היא שיהיו כל אלה נעשים מצד רצון השי"ת, הנה אחרי שנתקלקלו הענינים וחשכו הרואות באור העליון ב"ה, ודאי הרבה יותר יתעורר האדם הטבעי לעשות טוב מצד ההרגש הפשוט מכפי מה שיתעורר לעשות מצד רצון העליון שמעט ישיגנו. ואיך א"כ נעשה אנחנו בהדריכנו את כל עם ד' אלה אל דרך ההצלחה. לומר להם לחדול ממעשה הטוב מפני שאינו אלא מפני הרגש האנושי לבד, דבר זה ודאי לא יכשר. ולהניח ג"כ שיהיו נעשים הדברים רק מצד הטבע וההרגש, א"כ במה תבחן מעלתן של ישראל בזה על כל עמי הארצות. ע"כ חשב השי"ת מחשבות שיתנו מחצית השקל בכל שנה לבנין המקדש והקרבנות. ונתינה זו תהי' מקודשת בקדושת השי"ת, עד שימלא לב העושה אותה לעשות רק לשם ד'. ותהי' כח נתינה זו פועלת בקדושתה, שכל הנתינות והמצות השכליות שכולן נכללות בכלל צדקה, כסתם מצוותא בלשון חז"ל דירושלמי, שכולן תתעלינה בקדושה, ותחשבנה כעשויות לא מצד הטבע כ"א מצד רצון העליון ית"ש. והנה ענין המספר לעם, יתכן לפעמים מצד הצורך לחיזוק הנהגה המדינית. אבל זה עצמו, חיזוק ענין המדינה ותוקף העם ועריכת המלחמות, ראוי שלא יהי' אצל ישראל לא מצד ההרגש הפשוט החזקת העם המצוי אצל כל עם ולשון, כ"א מצד רצון העליון ית' לבדו. והנה משרע"ה הי' המנהיג ישראל גם בענינים הגשמים שלהם, והי' ד"ז השפלה לו ע"ה לפי רוממות ערכו. אבל מצד קבלת התורה שעמדו על מעלה העליונה, שכל ענינם ותכונתם גם בענינים הטבעים היו רק למען רצון השי"ת, לא הי' ענין ההשפעה של הגשמיות השפלה לו ע"ה. אבל כאשר הושפלו ישראל ונעשה ענינם קרוב אל הנטיות הגשמיות מצד עצמם, הרי נשפלה מעלתו של משרע"ה מצד עסקו בהנהגות הגשמיות של ישראל, ע"כ אמרו לו "לך רד". אך כשנתנו ענין השקלים לתקן דבר זה, שתהי' ההנהגה הטבעית מתקדשת ג"כ בקדושת השי"ת העליונה, נעשתה בזה הרמת ראש לישראל, וממילא נשארת מעלתו ע"ה כפי ענינו הראוי לו.