מדבר שור · פרק ל״ג, ז׳

והנה קדושת ישראל למטה גרמה שיעשו הלוחות בתכונה זו. כי החלה קדושתם להיות במעלה זו שכח נפשם יהי' מתאחד עם רצון העליון ית"ש לגמרי, ע"כ הלוחות עצמם ודברי השי"ת הכל היו בעצם אחד ושניהם יחד מעשי ד'. והיו קרובים אל המדרגה שתהי' קדושתם עצמית כ"כ עד שלא תהי' אפשרית להיות סרה מהם, כמו שהדברים הטבעים אינם משתנים. וזו היתה כונת השי"ת במה שכפה עליהם הר כגיגית שרמוז בפסוק: "ויתיצבו בתחתית ההר", שפי' בזה הגאון מוהר"ל מפראג שבא להורות שקישור ישראל אל התורה אינו דבר אפשרי, שאפשר היותו ואפשר מניעתו, שד"ז הי' אם הי' תלוי רק ברצון, ע"כ הורה השי"ת שאם אפי' מצד רצונם הי' ג"כ נשלם הדבר, אבל לפי רוממות המעלה אין נאות לזה ענין רצון כ"א הכרח וחיוב. ע"כ כשעמדו ישראל במעלה העליונה היו ראוים שתקבע בלבבם כ"כ קדושת התורה, עד שלא כלל התורה בכללם יהי' בדרך חיוב, רק אפי' קיום כל הפרטים בכל פרט מפרטיהם יהי' ג"כ דבוק בתוקף כ"כ עד שיהי' בתורת מניעה, ואי אפשר חילוף זה. ודבר זה הי' בתחתית ההר, ששם קבלו כח זה של ההכרח שהוא מעלה ושלמות גדולה מצד הכלל, והי' עתיד להשתלם ג"כ מצד הפרט. ע"כ כשראה שישראל נתרחקו ממעלה זו, והנה כ"ז שתהי' קיימת הברית של הלוחות הראשונות הלא לא יהי' אפשר לברית אחרת לחול. וענין הברית של הלוחות הראשונות אי אפשר כ"א כשיהיו ישראל במעלה כזאת, שכ"כ יהיו קרובים לרצון השי"ת עד שהרצון הטבעי של הנפש יהי' רק רצון השי"ת. והי' זה רמוז במה שהי' חרות על הלוחות והי' הכתב מאוחד עם הנושא של הדברים, ול"ה אפשר להמחק. ע"כ כשנתרחקו מזאת המעלה וידע הרועה הנאמן ע"ה שאי אפשר להיות מתוקנים לחזור אל מעלתם עד עת קץ, הי' ההכרח לשבור את הלוחות תחת ההר, פי' שאי אפשר שיבאו עתה לזו המדרגה שיהי' ענין רצון השי"ת קבוע כ"כ בנפשם עד שיהי' במדרגת הכרח שהוא הי' תחת ההר, כענין "ויתיצבו בתחתית ההר".