מדבר שור · פרק ל״ג, ד׳

והנה אלה ב' המעלות שהיו ישראל צריכין לעלות בתכלית ההשלמה במתן תורה, שרמזו חז"ל במאמר ההגדה "אלו קרבנו לפני הר סיני ולא נתן לנו את התורה דיינו". כי אמרו חז"ל: "בשעה שבא נחש על חוה הטיל בה זוהמא, ישראל שעמדו על הר סיני פסקה זוהמתן", הרי שפסיקת הזוהמא שהיא חרפה אפי' לשלמות האנושית הטבעית, דבר זה נפסק מאבותינו תיכף בעמדם לפני הר סיני, ודבר זה נגמר גם בלא קבלת הלוחות שהוא גמר מעשה למתן תורה. אבל המעלה האלהית ראויה היתה להתקבל אצלם עם קבלת הלוחות בשלמות, לולא שגרם החטא, ונדחה הדבר עד עת קץ. ותוכן הסרת הזוהמא הוא שלא תמצא בנפש הכנה חזקה אל הדברים שהם תועבה לפני השכל האנושי והדעה הישרה, ועפ"ז ימצא טבע קבוע בנפש שלא לעשות שום דבר נלוז ועולה, וכמו כן הכנה אל כל המדות הטובות בעצם הנפש. אבל כל מה שמגיע אל ההשלמה האלהית, אם כי יזכו לה בקבלת התורה שהיא מדרכת לדרך החיים לדבקה בשם השי"ת, אבל תכלית המעלה היא שתהי' כ"כ קבועה בנפש ההכנה להשלים רצונו של השי"ת שהיא השלמות האלהית, כמו שמוכן וקבוע בלב האדם הישר בטבע לעשות טוב וחסד ושלא לעשות עולה ורצח וכיו"ב. ודבר זה יתגבר בנפש כ"כ עד שאפי' כל הדברים האנושיים בכלל השלמות האנושית לא יעשה מהם כ"א מפני רצון השי"ת, שהוא העיקר והמרכז אל השלמות. והנה נפש האדם הישראלי ומדותיה, הן הנושאות את כח קדושת התורה עליהן בלכתן בדרך השי"ת. וכאשר תהי' הנפש גדולה כ"כ וקרובה אל השי"ת עד שאפי' מדות הטובות הטבעיות שבה לא יתעוררו לעשות טוב כ"א מפני הרצון העליון ית', ודבר זה לא יהי' מצד כי מצד עצם הנפש יחסר ההרגש של עשיית טוב וישר, כ"א מצד קירוב השגתה אל הנועם העליון ית', והבנתה כי כל שלמות פרטית שיתור לו האדם בשכלו וטבעו ראוי' להיות בטלה כשרגא בטיהרא נגד עצם אור השי"ת שאפשר להשיג ע"י אותן הדרכים בעצמם, אז יהי' קרוב למעלה האמיתית הראוי' לישראל, ואור התורה יהי' אז עצם האור המאיר בנפשו. כי לא מצד שעניני התורה קרובים לטבע נפשו הישרה ידבק בהם, רק קדושת התורה עצמה שהיא רצון העליון ב"ה הוא עצמו הוא הנושא של כל כוחות נפשו ומדותיו ודרכיו בכללם ופרטם. אך כאשר לא יגיע האדם לזאת המעלה, אף כי טוב וישר יהי' ויעשה כל מצות השי"ת כדי לקבל עליו עומ"ש, אבל לא הגיע למדה זו שאחרי השיגו תכלית השלמות מטהרת הנפש ושלמותה האנושית יבטל כל אלה אל רצון העליון ית"ש שהוא נעלה מכל ונשגב מכל, אז אין אור התורה ראוי להאמר שהוא עצם האור המאיר בנפשו, כי בטבע נפשו לא ימצא כ"א אור היושר האנושי, ואור התורה גבוה מזה הרבה מאד. אמנם גם הוא לא ירחיק מן המסילה כי עכ"פ ראוי הוא לקבל עליו כל דרכי התורה מצד אמונתו ויושר לבבו, וכאשר ידבק האזור במתני איש ידבק אל לבבו ונפשו עניני תורת השי"ת.