מדבר שור · פרק ל״ג, ג׳

וע"פ אלה הדברים למדנו שיש דרך ישר לכל עם ולשון, והוא להם תפארת, ואצל ישראל יהי' דבר זה לא לפי ערכם. וביאור הדברים, ההמשכה ללכת בדרך טובים, לעשות טוב וחסד מצד הרגש הנפשי הנטוע בלב איש בטבעו לחמול על דל ולעשות לעשוקים משפט, אע"פ שכל שיפעול טוב רק מצד הרגש הנפשי בעצמו הוא דבר טוב ומשובח בעצמו, עכ"ז אצל ישראל החובה גדולה שיהי' דבר זה נעשה רק כדי למען עשות נחת רוח לפניו ב"ה. מצות הצדקה וכל המצוות השכליות כולן, כשיעשה אותן איש מאוה"ע מפני רגש הנפשי הנטוע בו, הרי הוא משובח מאד, וכבר יש בידו תכלית מעלתו שהוא מוכן אליה. אבל איש מישראל לא זכה עדיין בזה כל אורחותיו, כ"א כשיעשה כל אלה יען שהן דרכי השי"ת ב"ה. ודבר זה נמשך יען שתעודת ישראל בעולם היא למען ההשלמה האלהית, ולזה אין די בהנהגה הישרה ע"פ השכל לבד, כ"א להדבק בדרכי השי"ת מצד שהן דרכיו ית' העליונות. ע"כ דרשו חז"ל ע"פ: "צדקה תרומם גוי וחסד לאמים חטאת", "צדקה תרומם גוי" אלו ישראל, "וחסד לאמים חטאת" אלו אוה"ע. והכונה לפ"ד כי הצדקה שהיא ראויה לישראל היא דבר שמרומם את ישראל, שבזה ניכרת מאד מעלתם, שהדבר שהוא ענין מושכל כצדקה, והם מכירים וקרובים מאד לנטיית הרחמים וכד', אינם עושים אותה כ"א מפני שהיא דרך השי"ת. הרי היא דבר שמרומם את ישראל ומראה לכל הכרתם בכבוד השי"ת, שאפי' כבוד הדרך הטוב והישר שהוא גדול מכל כבוד לפי האמת אצל הישר החכם, הכל בטל הוא נגד כבוד השי"ת, והכל ראוי להיות רק לשימוש מפני כבוד דרכיו העליונים ית'. "וחסד לאמים", דבר שהוא חסד ללאומים, דהיינו ההרגש הטבעי, הוא "חטאת" לישראל שאצלם צריך שתהי' הצדקה נעשית בשביל כבוד המקום ב"ה ורצונו הגדול ית'. וכ"ז מורה מעלתן הגדולה של ישראל, שאפי' השלמות האנושית שהיא דבר גדול אצל כל האדם אין די להם לפי ערך שלמותם, עד שמה שהוא אצל שאר או"ה מעלה ויתרון, הוא להם שפלות וחסרון.