מדבר שור · פרק ל״ג, ה׳

וקודם חטא העגל, שנאמר על ישראל "אני אמרתי אלהים אתם", היו ישראל עומדים במצב זה, שתהי' גדולה כ"כ הכרתם בטוהר דרכי השי"ת וגדולתם, עד שאע"פ שפסקה זוהמתם וכל החסרונות הטבעיים המביאים לאדם למעט חשקו אל דרכים הטובים והישרים האנושיים, כולם פסקו מהם, א"כ היתה תשוקתם גדולה אל הטוב והישר האנושי, עכ"ז אחרי כל אלה תהי' כל פנייתם בעשותם הטוב והישר הטבעי רק מפני אור השי"ת ורצונו הנמצא בהם, כי אור התורה ואור נפשם היו לאחדים. ע"כ נתנו להם בהכנה לוחות הברית עצם הלוחות מעשה ד', כי רצון השי"ת הוא הי' כל כונתם הטבעית, והתורה היתה "חרות על הלוחות", כתב מתעצם בעצם הנושא לא דבר בפ"ע שנתדבק בו. אך טבע כל דבר נשגב ונעלה, כאשר ירד ממעלתו יהי' גרוע מהשפל ממנו. כמ"כ ישראל, מאחר שגרם החטא של עשיית העגל רק לרדת מעלה אחת. כי כונת הע"ר היתה למנע ההנהגה הגדולה הזאת שתהי' כל הכונה רק להשלים רצון השי"ת, כ"א פתו אותם שדי להם ג"כ כשתהי' כונתם בדרך הישר האנושי להשיג השלמות האנושית ולעשות טוב וישר מצד הרגש האנושי ד"ז ג"כ די להם. ע"כ בקשו שהדבר המורה להם ענין האלהות יהי' דבר מורגש אצלם ומוחש, להורות בזה כי די בעשיית הטוב והישר מצד הכח המורגש שבאדם, שאדם טוב יתעורר לעשות חסד להשלים חסרון חבירו הכואב וכיו"ב. והנה המה רימו להם שגם בזה הדרך אפשר לבא לתכלית מעלתן של ישראל, אבל באמת דבר זה הוא הוא הירוס לתכלית קדושת ישראל, כשיקבע בלב שאין תכלית אחרת כ"א ההשלמה האנושית, א"כ יסורו הלבבות מהשען על השי"ת וישען כ"א על בינתו, ואח"כ גם בינת האדם תסתתר מכח תאוות ויתר הדברים המעיקים לו וישאר במצב פרוע מאד מבלי חכמה ומוסר. ע"כ כשעשו את העגל ואמרו "עשה לנו אלהים אשר ילכו לפנינו", פי' דבר שלפי הרגשתנו, תיכף ומיד נכשלו ג"כ בחטאים שמצד השכל האנושי ג"כ תועבה המה כדחז"ל ע"פ: "ויקומו לצחק" שבכללו ע"ז ג"ע שפ"ד.