מדבר שור · פרק ל״ג, י״ב

ע"כ רמז להם "בתחתית ההר", פי' מעלה זו היא תחת מעלת ההר, שהוא מוכן לקבל עליו תורת השי"ת שהיא ההשלמה הגדולה העליונה, ואם אין אתם מקבלים את התורה כ"א תסתפקו בזו ההשלמה של תחת ההר "שם תהא קבורתכם" ויגיע לכם ביטול גמור. ע"כ כשהיו עומדים לקבל הלוחות הראשונות, היו במעלה כזאת שתהיינה כל פעולותיהן רק לשם השי"ת, ולא יעשו שום דבר מצד הטבע, ואפי' אותן הטבעיות הטובות כאהבת חסד וכיו"ב, הכל יעשו רק לשם השי"ת. והיתה קרבתם אל השי"ת גדולה, עד שלבד השלמות של אהבת השי"ת ועשיית המצות באהבה, עוד היתה אהבת השי"ת חזקה כ"כ בלבבם עד שהיתה מעוררת יותר מכל טבע לכל שלמות. ויותר הרבה מכל מה שתוכל לפעול על הלב הנטי' לדרך ישרה ועשיית היושר, היתה פועלת עליהם אהבת השי"ת, ואז לפי רוממות מעלתם הי' אסור להם לעשות כל דבר טוב מצד הנטי' הטבעיית לבדה. אך כיון שהושפלו והי' הכרח להתיר להם לעשות טוב מצד הנטי' הטבעיית, כי לא יתכן שחיוב אהבת השי"ת יעצור מעשיית הטוב והיושר, רק שיהי' יודע שראוי לעשות הכל מצד קרבת השי"ת ואהבת דרכיו ית', ע"כ שבר את הלוחות "תחת ההר". פי' כי ראוי להם עתה לחלק המדרגה ולנקוט פלגא ממנה, ואותה המדרגה עצמה של "תחת ההר" ראוי להם לאחוז בה. כי אם יאסר להם לעשות טוב מצד הנטי' הטבעית, ומיראת השי"ת ואהבתו נתרחקו, הרי יהיו ח"ו גרועים במעשיהם. וזה"ש: "וירא משה את העם כי פרוע הוא כו' לשמצה בקמיהם", שאפשר להם להיות גרועים מאו"ה כיון שאבדו המעלה העליונה ולא נתן להם מעלה ממוצעת, ע"כ נתנו הלוחות השניות שנתחברו בהם מעשה הטבע בנושא הכתב, רק שיתחבר אל הקדושה. ולהורות ע"ז באו השקלים להיות להם תלוי ראש וכבוד, להורות שמ"מ ירידת מעלתם בהעגל ל"ה כ"א מה שהושוו לשאר אומות, ואם היו במדרגה של כל האומות ל"ה זה גרעון אצלם כלל, רק מפני רוממותם. ע"כ כשיתנו "מחצית השקל בשקל הקדש" להורות שתהי' הנתינה, שהיא יסוד לכל פועל חסד וטוב, מצד הקדושה, ויעורר לבבם שראוי להם שכל הנתינות ראוי שיתנו מצד הקדושה, אלא שהותר להם לתן מצד הטבע בתנאי שידעו עכ"פ שתכלית העיקרית היא לעשות הכל מצד רצון השי"ת, וע"י התחלת איזה דבר פעולה לשם זו התכלית יעלה הכל לקדושה. ויהי' מתוקן עכ"פ חטא העגל בזה הפרט, כי לא תהי' כונתם לפרש עצמם ח"ו מקבלת עומ"ש, כ"א להיות הכל נעשה על טהרת הקודש, וע"י המעט שיתחילו לתן על טהרת הקודש יעלו כל מעשיהם לקדושה. וד"ז הוא מפעולת זכות אבות לקבל המועט כמרובה. כענין שכתבנו במ"א ע"ד התפילה: "ובשירי דוד עבדך כו' וברית אבות לבנים", שהכונה כי דוד התפלל שיהי' העוסק בתהילים מקבל שכר כעוסק בתורה, והיינו מפני שצפן בו עניני תורה אלא שלא כל העוסק מבין אותם, אבל ע"י מה שעכ"פ מתחיל בהשתדלות יחשב לו המועט כמרובה, וזהו כענין ברית אבות שע"י מה שאנו מדמין עצמנו להם בקצת פעולות עומדת לנו זכותם. וזהו ענין השקלים, שהם ע"ה היו ישרים וכל ענינם הכל הי' לשם השי"ת לבדו, ואנו ע"י מעט ההתחלה יחשב לנו כאילו הכל עשינו לשם השי"ת. וזהו שאמר במאמר: ואתה ד' הסכמת במ"ש "זובח לאלהים יחרם בלתי לד' לבדו", שבזה רמוז ענין איסור שיתוף, אבל זה עצמו "כבודי ומרים ראשי", וזהו שנתת לנו תלוי ראש וכבוד גדול ע"י השקלים.