מדבר שור · פרק ל״ב, ד׳

והנה החילוק הגלוי בין הנהגת הנס והטבע הוא, שהנהגת הטבע היא קיימת בלא שינויים והנהגת הנס רק לפרקים. אמנם ג"ז אינו כ"א בגילוי, אבל לפי האמת מעת נבחרו ישראל לעם לד', הנהגת הנס אינה זזה מאתם. והנה א"י היא מיוחדת אל הנהגת הנס כמש"ה "ארץ אשר ד' אלהיך דורש אותה תמיד", ע"כ נתן השי"ת א"י למורשה, ירושה שאין לה הפסק, שע"י הכח של א"י הדבק בכלל ישראל, הנהגת הנס אינה זזה מהם כלל. ותכלית הדבר היא כדי שתהי' שלמות הנפש דבקה בהם תמיד, ע"י מה שהם מונהגים ע"י הנהגה כזאת שאינה מסורה כלל ביד שום כח כ"א ביד השי"ת. אבל כל זה לא הי' אפשר להקבע כ"א אחרי שבאו לכלל אומה, שאז נכרתה ברית ד' ית' עמה ונקבעה בקביעות גמורה, אבל כ"ז שהיו בתור יחידים, השלמות של יחידים אפשר להשתנות. ע"כ היתה אז עיקר ההנהגה הטבעית, והנהגת הנס רק לפרקים, אבל משנבחרו כלל ישראל, נקבעה הנהגת הנס לקביעות. והנה שם שדי הוא ע"ש שידוד המערכה, ושיש די ביכולתו ית' לעשות נגד מהלך הטבע, הוא נאות רק כ"ז שהנהגת הטבע עיקרית, רק לפעמים לאיזו מטרה באה הנהגת הנס. משא"כ אחרי שנקבעה הנהגת הנס לעיקר, אינו נקרא כ"כ בשם שדי, כ"א שם הוי' המורה על הויתו המציאות, ממילא משנה כרצונו תמיד, ואין מקום לטבע כלל, רק ברצונו. ע"כ כל זמן שלא היו ישראל בתור כלל, היתה א"י שהיא מיוחדת להנהגת הנס וההשגחה הפרטית רק בתור גירות וארעי, אבל אחר שכבר נקבעו ישראל לעם עולם, קנו א"י בתורת קביעות וירושה. ע"כ כשאמר שנודע אל האבות באל שדי, הקים את בריתו "לתת להם וגו' את ארץ מגריהם"ו, שהיתה ארעית להם, ועתה כשנתגלה שם הוי', הוא נותן א"י למורשה עולמית שאין לה הפסק.