מדבר שור · פרק ל׳, ד׳

אבל תוכן הדבר לע"ד, הוא, כי ודאי מי שיודע מעלתן של ישראל עד היכן שצריכה להגיע, ויודע ג"כ הקלקולים שיתקלקלו הדורות, הרי הוא יודע את הקץ. ויש בזה שתי ידיעות, הידיעה האחת שיודע מדת הקלקול שצריך להיות נתקן ע"י הגלות, ויודע המעלה שאלי' צריכין ישראל להגיע, והידיעה השנית היא שיודע ג"כ מדת הזמן שכל קלקול דורש לתקנו, והמעלה ההיא כמה היא דורשת זמן. אע"פ שהבחירה נתונה, מ"מ הידיעה אינה סותרת, ואפי' לנביא אפשר להודע בדרך כלל, כענין "כי ידעתי אחרי מותי כי השחת תשחיתון", כי לא על איש פרטי תסוב הידיעה שתשלול עי"ז הבחירה ממנו, וכמש"כ הרמב"ם בה' תשובה. אף דבר זה עצמו הוא ענין מסופק, אם אל גמר המעלה שישראל מוכנים אליה אם ימתין השי"ת עד שיגיעו ישראל אליה בזכותם בצירוף מירוק הגלות, או שיש זמן קצוב לפניו ית' שכאשר זה הזמן יגיע אז אפי' לא יהיו ישראל עדיין ראויים כלל לאותה המעלה הגדולה של אהבת השי"ת שאליה המה מוכנים, מ"מ לא יניח השי"ת את ישראל עוד בידי הבחירה וירומם אותם אל זאת המעלה שלא ע"פ הכנתם כלל. והנה ודאי כשישלימו ישראל בעצמם את הכנתם אל רוממות המעלה המוכנת למענם, א"א כלל שיהי' שום עיכוב גלות. אבל כיון שאפשר שהקב"ה עתיד למהר הגאולה קודם שיבא זמן התיקון הזה, א"כ לא יהי' כלל הדבר מגיע לאותו הזמן האפשרי לדעתו ע"פ ידיעת המעלה והקלקולים וזמן תיקונם. והנה הכתוב אומר בדניאל: "די התגזרת אבן די לא בידין ומחת לצלמא", ופי' של "די לא בידין" הוא לפ"ד. כי אם הי' רצון השי"ת לעכב את ישראל עד שישלימו הם בעצמם במעשיהם הטובים את הכשרם אל הגאולה, היתה האבן נקראת אבן די בידין, שבידים שהיו ישראל עושים את תיקוני שלמותם, בזה ימחו לצלמא שהוא כח הרע והקלקול שבמציאות שאינו נותן מקום לגדולת ישראל. אבל כיון שרצון השי"ת הוא רק שיהיו ישראל מוכנים קצת, ואז השי"ת ינטלם וינשאם אל קדושת המעלה הראויה להם אחרי שימורק עונם ויקבלו איזו שלמות להכנה של מעלתם, אע"פ שלא יהיו עדיין מוכנים לגמרי, א"כ תהי' השבירה של הצלם ע"י "אבן די לא בידין", שלא עשו ישראל בידיהם זאת המעלה. וזהו מה שאמר בזוהר ע"פ: "נפלה לא תוסיף קום בתולת ישראל", שלא תקום מעצמה כ"א הקב"ה יעמידנה, שלא יגיעו ישראל מעצמם אל המעלה הנצחית שלהם כ"א הקב"ה יביאם אליה.