מדבר שור · פרק ל׳, ג׳

והנה על עיקר גלוי הקץ הזה יש לדון ע"פ דחז"ל בסנהדרין: "יום נקם בלבי"כד "ללבי גליתי לאברי לא גליתי", א"כ איך אפשר כלל שיהי' יעקב וכן יצחק יודעים את הקץ. אם כי נמצאים איזה קצים בדחז"ל מהם עתידים ומהם שכבר עברו, ודאי צ"ל שאינם קיצים מוחלטים, אלא חלקים יש מהם שהם כענין דברי רב אשי שאמר: "עד הכא לא תיסתכי ליה מכאן ואילך איסתכי ליה", ויש מהם שהגאולה מוכנת אז לפי מצב העונות והדורות שהי' בימים ההם, אבל 'אם' יתוספו חובות ח"ו לעכב את הגאולה עוד, ע"ז לא אמרו חז"ל. וזהו הפי' של מש"א חז"ל ע"ד תנא דבי אלי': "ששת אלפים שנה הוי עלמא שני אלפים תוהו שני אלפים תורה שני אלפים ימות המשיח, ובעונותינו שרבו יצאו מהם מה שיצאו". שהכונה "בעונותינו שרבו" אח"כ נתעכבה הגאולה אע"פ שמצד עצם חובת הגלות למרק החטאים הקודמים הי' די עם ב' אלפים אחרונים של שיתא אלפי שנים, אבל בשביל העונות החדשים "יצאו מהם מה שיצאו" ונתארכה הגלות. א"כ אין לנו בדברי שום חכם קץ גלוי כלל, ומסתבר שלא נודע כלל כיון שמפורש אמרו חז"ל "לאברי לא גליתי" מי יהי' היודע הקץ המוכרח. א"כ קשיא איך ביקש יעקב לגלות מה שלא ידע. וזה ודאי א"א לומר שגם קץ שלו הי' כאחד הקיצים האמורים בדברי חכמים, שהם אמתים מצד עצמם אבל השינוי בהם אפשר מפני גרם החטא הנוסף. דא"כ לא הי' כ"כ דבר מוצנע עד שיהי' ראוי שתסתלק ממנו שכינה, כיון שכיו"ב כבר נודעו לנו, וגם כי הם אינם בטוחים כלל מפני חטאי הדורות, א"ז דומה כלל לאותו עבד שבקש לגלות אוני שלהם שהוא דבר ברור.