מדבר שור · פרק כ״א, ב׳

והנה כשנדקדק נמצא בזה שלש תקופות שהן כולן קשורות אל התכלית האחרונה שהיא חותמת כולן וכל מעיינן בה. הא' עמידת ישראל לבדד, במצב חזק, בלתי מתערב עם האומות, באופן שכל פעולתו אינה כ"א על עצמו, אבל הוא נחוץ להכנה כדי שאח"כ יוכלו להשלים את העולם כולו. כי קודם שיצאו להשלים את העולם, צריך שתשריש הקדושה בהם שלא יתבטלו ח"ו ע"י התערבות האומות. וזה המצב הי' לישראל בעת שלותם בימי הבית הראשון. הב' היא עמידת ישראל בארץ ישראל ואומות העולם מושלים בהם אע"פ שהי' להם מלך. והיתה תכליתם אז בעיקרה בשביל טובת האומות, כדי שידעו העמים טיבן של ישראל וקדושת התורה, ועי"ז יפקחו עיניהם מעט לדעת טוב. אבל כ"ז שהי' עומד על זה המצב, לא היתה יכולה התכלית האחרונה לבא, כי גדולתם של ישראל אי אפשר להיות כ"א אחרי הירידה הגמורה בגלות בעמק עכור. רק אז יראה אור ד' ויחזור כבוד ישראל למקומו שיהיו הם המושלים על עצמם, גם על כל העולם, בממשלה המדרכת אותם לדרכי חיים ושלמות עליונה, מה שלא יוכל להנהיג השכל האנושי בלא עזרת ההופעה האלהית. והי' בזה אלה השלשה זמנים, בית ראשון, ובית שני, והגלות האחרונה. תכלית תקופת הבית הראשון להכשיר את ישראל אל מעלתם העליונה, ושיהיו יכולים לסבול כל העובר עליהם ולהשאר בקדושתם, וביותר שיהיו מוכנים אל הגדולה העתידה להם מצד עצמם. ע"כ לא היו מעורבים בין האומות בימי הבית הראשון, ולא קבלו העמים מהם השפעה גדולה לעזוב את אליליהם. משא"כ בימי הבית השני, שתכליתו היתה שיכשירו ישראל את האומות באופן שיהיו מוכנים לעתיד לקבל את האור הגדול הבא ע"י ישראל, כפי הנודע מד' הרמב"ם ז"ל ממי שנחשבים למפנים דרך לפני המלך המשיח. ע"כ היו ישראל אז מוכנעים לאוה"ע אע"פ שהיו בארצם, והי' זה סיבה שידעו האומות עניניהם, ודבקו בעניני התורה וקבלו כמה דעות אמיתיות. אבל כ"ז שלא באו ישראל להמעלה הגדולה הראוי' להם בסוף, שיהיו הם המנהיגים את כל העולם ומדריכים אותם ע"פ דרכי התורה, עדיין לא נשלם העולם. וע"ז צריך הכנת הגלות, שע"י צירוף הגלות יזדככו ישראל עד שיהיו ראויים לקבל רוב הטובה ההיא. והנה כ"א מג' האבות, כ"א פעל בקדושתו להיות נגמרת הכנה אחת משלש הכנות הללו הדרושות אל סוף התכלית. אברהם מעת שנעשה אב ליצחק שהוא התחלת שורשן של ישראל, מני אז נפרד מהמון הארץ ע"י המילה. כנראה מדברי חז"ל, שא"ל להקב"ה כשצוהו על המילה עד עכשיו היו בנ"א באים אלי עכשיו לא יהיו באים אלי, וא"ל הקב"ה עד עכשיו בנ"א ערלים באים אליך עכשיו אני וכל פמליא שלי באים אליך. ונראה שזו היתה עיקר כונת אברהם אבינו ע"ה במה ששאל עצה על המילה, כדחז"ל מפני מה נגלה עליו בחלקו של ממרא מפני שנתן לו עצה על המילה, אשר יפלא מאד איך יתכן על ראש למאמינים ע"ה שישאל עצה אם ימלא דבר השי"ת, ולא מצינו לו ששאל עצה על שאר הנסיונות. ולי יראה שיתכן הדבר שנתירא פן ע"י המילה לא יהיו בנ"א מצויין אצלו באשר יראוהו נפרד מהם באות מצוין בגופו, גם יהיו יראים לקבל הדרכתו כיון שאפשר להטיל עליהם מצוה חמורה כזו, ויחשבו אולי יחייב גם אותם בזה ע"כ יבדלו ממנו. ודבר זה יהי' מנגד לכל תכלית מעשיו, שכיון לקרא בעולם "בשם ד' אל עולם", להודיע שמו יתעלה בעולם, וע"י התפרד בנ"א ממנו לא יוכל להפיק חפץ זה. והיתה זאת עצתו כי אולי ראוי לו אפי' לעבור ע"פ ד' ח"ו, ויהי' זה חסרון לו בחוקו, אבל ימשיך מעלה לכל העולם כולו מה שיחסר לו בזה. והיתה עצת ממרא שאין להתחכם ע"ד ד' ית', כי עצת ד' וחכמתו גדלה מאד מדרך השכל האנושי, ע"כ הי' שכרו שהיתה השראת הנבואה עליו בחלקו, מדה כנגד מדה. שהוא נתן יקר לדיבור האלהי יותר מכל רגשות השכל האנושי, אפי' בדברים הנוגעים ע"פ השכל האנושי כפגיעה ח"ו בכבוד של מעלה, מ"מ ידע כי לא לאדם הבין את דרכו ית', ע"כ גם כבוד הנבואה נגלה לאברהם בחלקו. אמנם נתרחקו בנ"א מאברהם מני אז שנתברך ביצחק, והיתה הערה מהשי"ת אליו שישים מעתה כל מעיניו לחינוך יצחק, כי ממנו פינה ויתד לתיקון העולם ושכלולו. כי צריך להשריש מקודם קדושת ישראל מצד עצמם, אח"כ תצא מהם אורה לאור עולם. ע"כ מצינו שהרחיק את בני הפילגשים "וישלחם מעל יצחק בנו", גם את ישמעאל עזב מאתו ע"פ הדיבור. והי' בזה מעשה אבות סי' לבנים על זמן התיחד ישראל בשלמותם בתוקף ועז ממשלתם כימי דוד ושלמה. ונגד מדה זו תיקן אברהם תפילת שחרית, כאור בוקר התחלת היום כן הורה על הנהגת ישראל בעולם בראשית התיסדם לעם לד'. לא כן יצחק כי הוא קירב גם את עשו ורצה לתן לו הברכות, אע"פ שנשארו ביד יעקב, אבל לקחן לו שלא מדעתו. וזה מורה על מצב ישראל בימי בית שני, שהיתה תעודתם לתקן האומות ולברכן, אע"פ שלא קבלו הברכה העצמית מ"מ נאצלה להם ברכה עכ"פ שנתקנו ממצבם הפרוע. והזמן ההוא אע"פ שלא הי' גלות גמורה הדומה ללילה, אבל לא הי' שמשם של ישראל מאיר כאור בוקר כ"א החל לערוב ולשקע. אח"כ בא זמן הגלות הדומה ללילה, שעיקר תכליתו הוא להכין את ישראל אל המעלה הרוממה שאלי' הם ראוים, מצד עצמם, גם עי"ז יושלם העולם במעלה היותר עליונה באופן שיהי' מקור השלמת העולם ע"י ישראל ותורתו. נמצא, כשנדקדק בדבר נמצא כי אברהם אבינו אע"פ שהי' ענינו להשריש מעלתן של ישראל בפ"ע בלא התערבות האומות, אבל הי' ד"ז הכנה לטובת העולם בכללו. ע"כ נקרא ג"כ "אבהמו"ן גוים", להורות כי תכלית ההתבודדות של המילה היא כדי שיהיו ראוים לפעול לטובת העולם, ואי אפשר שתהי' הקדושה אחוזה בהם באופן חזק שיהיו יכולים לפעול על זולתם, כ"א כשיבדלו מהם ע"י ברית קודש. נמצא שהיו שרי האומות למעלה והשלמת האומות עצמן, נוגעים למדתו של אברהם אבינו ע"ה, וכן יצחק הי' ג"כ עסוק במדה זו ע"כ אהב את עשו. ע"כ אמר הכ': "אברהם הוליד את יצחק", ודרשו חז"ל שהיתה דמות דיוקן שלו דומה לו, כי הדיוקן מורה על תוכן הנפש בהנהגתה.