מדבר שור · פרק י״ט, ח׳

וזהו דאפליגו ר"א וריב"ח ב"רב חסד מטה כלפי חסד", אם הוא כובש או נושא. ולע"ד אין המשל כאן ע"ד כף מאזנים, דא"כ צריך לדחוק בענין כובש מלשון המקרא שאמר: "יכבוש עונותינו". אלא הכונה היא ע"ד שנאמר בעונות: "כמשא כבד יכבדו ממני", א"כ העבירות מכבידות על קדושת הנשמה ומכשילות כחה, וצריך עזרת השי"ת שתוכל לעמוד ולא תאבד ח"ו. והנה כובד המשא נבחן בב' פנים, במשא ובנפח, כדאמרי' בפ' השוכר את האומנין: "מפני שהנפח קשה למשאוי", ע"כ חייב כשהתנה על משקל ידוע מתבואה והביא תבן, כדאי' בח"מ סי' ש"ח. והנה כובד העצם הוא דבר שאינו ניכר למראית עין וכובד הנפח ניכר למראית עין, ע"כ דומה מי שפוגם בפ"ע לנושא משא כבד שקטן בכמותו, והפוגם לזולתו כנושא משא גדול של דבר שיש בו נפח. והנה להקל המשא מהנושא אם הוא דבר מוצק וכבד בעצם, אין דרך אחר כ"א לתן ידו ג"כ לישא עמו משאו ובזה נעשה המשא קל עליו. ואם המשא הוא בעל נפח, שהנפח מכביד הרבה, יש תרופה לדחוק הרבה עד שיקטן הנפח, כמו מי שנושא אגודה גדולה של תבן, שע"י דחיקה גדולה בכח גדול אפשר להקטין הנפח ולא יהי' משאו מיגע אותו כ"כ. ויש רמז ע"ד מוסר במשנתנו: "המוציא תבנו וקשו לרה"ר והוזק בהן אחר חייב בנזקו", שמ"מ כשעושה העונות הקלים בעוה"ר בפרהסיא, הרי הוא חוטא ומחטיא, ועולה הנפח הנראה למראית עין גדול מאד ומכביד ג"כ ומיגע את הנפש. אבל ע"י תשובה וסגולת השופר השי"ת עושה ב' הסגולות. כי ע"י התשובה שבאה מעומק הלב ונתגלה שהכל בשוגג, נעשה עצם החטא קל, וכביכול הקב"ה נושא עם האדם את החטא, שממליץ יושר עליו שבא מכח תגבורת היצר, וכמש"כ: "ואשר הריעותי וגו'". וע"י שרצון האמיתי הוא לזכות את זולתו ולא לחייב, עי"כ נקטן הנפח שהוא מה שפעל זולתו, כיון שרצונו רק בטובת זולתו א"כ אין רצונו כלל לחייבו. ע"כ אמר: "בכסה ליום חגנו" כי החג נקבע להורות ולגלות האחדות והאהבה, א"כ הוא חפץ רק בטובתו ולא בכשלונו, א"כ לא נתכוין כלל למכשול. וזהו דפליגי ב"רב חסד, מטה כלפי חסד", באיזה אופן תהי' ההטי' כשהכף שקול, ח"א כובש, שנוטל הנפח ואינו מעלה לחשבון הקלקול שגורם באחרים, וח"א נושא, שמקיל העונות ע"י מה שמורה שהכל בא מאונס היצה"ר ולא מרצון האמיתי, ע"כ נעשים קלים והזכיות מכריעות. וע"ז בא רבי יצחק ללמדנו "למה תוקעין ומריעין כשהן יושבין, ותוקעין ומריעין כשהן עומדין, כדי לערבב את השטן". כי התקיעה מורה על כח האחדות שהיא קול אחד כמש"כ, והתרועה על כח הפירוד, ע"כ אנו מעוררים כח הרחמים ע"י שיחשב לנו הזכיות בכח האחדות, והחובות בכח הפירוד. אמנם כשהם יושבים שאז אין עסוקין בתפילה והם מקובצים יחד לעשות מצוה אחת, זה מורה על כח האחדות שאנו רוצים ביותר לעורר כח האחדות בענין המצות שיצורף מה שכל אחד פועל על חבירו לטובה, אבל מריעין ג"כ כדי להורות שלא יזכר לרעה כ"א כח הפירוד, כמש"כ: "כי כארבע רוחות השמים פרשתי אתכם", ונמצא שעיקר הכונה בישיבה היא על התקיעה. וכשהם עומדין להתפלל שאז מתיחד כ"א בשלמות שלו, וכדאי' בירושלמי: "כדי שיהא כל אחד ואחד מבקש רחמים על עצמו", מורה התפילה על כח ההתיחדות של כ"א בפ"ע, וזהו להורות על כח הפירוד בענין החובות, בענין שאין ראוי שילמוד כל אחד מחבירו כ"א מה שהוא כהוגן ולא מה שאינו כהוגן, וע"כ תקנו תפילה בלחש כדי שיתודה כ"א ולא ידע חבירו וידויו, והוא ג"כ כדי שלא ילמוד אחר ממנו שמפני זה "חציף עלי מאן דמפרש חטאי"'. והוא כדי לערבב את השטן שאינו יודע איך יאחוז קטיגוריא שלו, אם בכח אחדות העבירות, התרועה והעמידה מבטל, שמורה פירוד לענין זה, ואם יקטין ע"פ זה ג"כ חשבון המצות, התקיעה והישיבה שלא בשעת תפילה מבטל, ע"כ פיו נסתם ואינו יכול לקטרג. וזהו שאמרו שרוצה להביא ב' עדים השמש והירח, היינו הפגם של עצמם שהוא כענין השמש שאורו מעצמו, ותלוי ג"כ בכח השמש, והפגם שפועל על חבירו שעולה החשבון מרובה. מה עושה הקב"ה, מכסה הירח, ע"י שנראה רצון הפנימי של ישראל שרק טובות יחפצו, ונמצא שגם בהם נמצא כח הפיזור בענין בחינת העונות. וזהו שאמרו בזוהר שנרמז כל ענין של הקטיגוריא של שרו של עשו והשי"ת נתן עצה ליעקב ע"י התורה שהיא האם המישרת, והעצה היתה ע"י שלבש בגדי עשו, והיינו שנמצא ג"כ כח הפירוד בכח ישראל שעצם כח הפירוד שייך לעשו, מ"מ כיון שבאמת לענין עבירות אין רצון של כ"א מישראל כלל שיחטא חבירו, נמצא שלענין זה בגדי עשו עולים לו ועי"כ הוא משיג הברכות, וכמ"כ ישיגו זרעו הברכות ביום הדין הקדוש, להחקק בספר חיים ועם צדיקים יכתבו. וזהו שאמרו חז"ל ע"פ: "וירח את ריח בגדיו" ריח בוגדיו כו' שרומז על בע"ת, שהבגדים רומזים על הפירוד הדרוש לעבירה לצורך התשובה, ועי"כ אין הדלת ננעלת לפני בע"ת. שאם הי' ח"ו נחשב למחטיא את הרבים, הרי הוא מכלל הדברים המעכבים את התשובה שאין מספיקין בידו, אבל ע"י בגדי עשו נתגלה שאינו כן, ומתקבל בתשובה ופותחין לו שע"ת ועולה לריח טוב, כמש"כ: "ויהי כזית הודו וריח לו כלבנון".