מדבר שור · פרק י״ט, ז׳

כי נודעו דברי הרמב"ן ז"ל: מעשי אבות סימן לבנים, ועל יוסף בפרט אמרו חז"ל במדרש: "כל צרות שאירע ליוסף אירע לציון ... ומה שאירע ליוסף טובות אירע לציון טובות", וכל ישראל נקראו על שם יוסף כמו שנאמר: "נוהג כצאן יוסף", א"כ תשועתו של יוסף שהיתה בר"ה שהוא יום הדין, ודאי יש בה סימן לדורות לתשועתן של ישראל ביום הדין הזה וזכותן והרחקת קטרוג מהם. והנה חז"ל אמרו בסוטה שישועת יוסף היתה ע"י שהי' חק במצרים דמאן דלא גמיר ע' לשון לא יעלה לגדולה, בא גבריאל ולמדו ע' לשון. ונלע"ד שיש כאן רמז גדול לדורות על זכיותיהם של ישראל שיעלו מבית האסורים של עונותיהם בר"ה כמש"כ: "בני אדם יושבי חושך וצלמות אסירי עני וברזל", שרומז על האסורים בידי עונותיהם שהשי"ת פודה אותם ע"י חסדו, ומקבל מהם המועט כמרובה ועושה חשבון להקל מכל צד. והנה לפמש"כ הזכות נובעת מכח זה שיש בישראל כח האחדות לענין הזכיות, שנחשב על כ"א כ"מ שגרם בכל מצוה שעשה להוסיף ג"כ קדושה לחבירו, וכח הפירוד לענין העבירות, שע"י תשובה אינו נחשב לו מה שגרם לחבירו כיון דלא ניח"ל בזה כלל. והנה בעצם כח הפירוד מיוחס לאומות העולם כמש"כ גבי עשו "נפשות" וכח האחדות מיוחד לישראל, והקב"ה עושה חסד עם ישראל שנותן להם ג"כ זכות זו של פירוד במקום שהוא לטובתם. ובודאי כשהקב"ה נותן יפוי כח של הפירוד כדי שלא יקטרג המקטרג, הוא נותן פירוד גמור, לא רק כמו פירוד של אישי אומה אחת שג"ז נחשב פירוד נגד אחדותם של ישראל, כ"א גם פירוד כאילו הי' כ"א עם בפ"ע, כדי שלא יפגעו בו כלל מעשים רעים של חבירו כשעושה תשובה. והדין נותן כן בישראל, כי אוה"ע שרצונם לפעמים לרע והם רוצים ג"כ בחטאיהם של חבריהם, יש להם עכ"פ איזה יחש, אבל ישראל כשעושה תשובה, ניכרת למפרע קדושת הרצון שלא ניח"ל כלל בחטאו ומכ"ש בחטא אחרים, ע"כ הם נחשבים לענין החטא כאילו היו מעמים מפוזרים. והעד ע"ז הוא הגלות שנעשתה ג"כ לתכלית זו, שהרי פזר השי"ת אותנו בין כל העמים כארבע רוחות השמים, לתן מקום למדת הרחמים לומר שהם נחשבים כאומות מפוזרות כ"א בפ"ע, ואין א' פוגע בחבירו ע"י מעשים רעים שגרם שיעשה חבירו כיון דלא ניח"ל. והנה נודע שצורת כל אומה ניכרת בלשונה שהלשון היא לפי הטבע הכולל של האומה, ע"כ יוסף שהי' הא' הכולל קדושת כל ישראל שהרי כל ישראל על שמו נקראו, בא גבריאל ולמדו שבעים לשון שיהי' כולל בתוכו ג"כ כח הפירוד מכל האומות, להורות שלענין החובות יחשבו כמפורדים. וי"ל דה"ט דאמרי' בגמ' דלא גמר עד שהוסיף לו אות ה' בשמו וגמר, והיינו כי נודע דחז"ל ע"פ: "כי ביה ד' צור עולמים" שהעוה"ז נברא בה"א ועוה"ב ביו"ד, והנה יוסף שהי' דבק באחדות מאד לא הי' ראוי כלל שיחול בו ענין הפירוד, וענין הפירוד הוא עיקרו בעוה"ז, כי לעוה"ב ניכרת אחדותם של ישראל כל הנפש הבאה לבית יעקב, וכמו שהי' בשעת מתן תורה שהי' כענין עוה"ב שנאמר: "ויחן שם ישראל". וע"י שהוסיף לו שם ה' בשמו שבה כלול כח עוה"ז שהוא עלמא דפירודא, חל בו הכח לקבל ג"כ כח הפירוד לשעה שיצטרך, כדי שיהי' מוכן להגין על ישראל מב' הצדדים. וזהו עצמו ענין שהירח מתכסה בו, להורות שהפעולה שקיבל זולתו ממנו שהוא כענין ירח, זה אינו נגלה לקטרג עי"ז מפני כח התשובה והשופר שהוא כתריס בפני זה הקטרוג. והוא שם יעקב וישראל, שנודע שהמעלה העליונה נק' ישראל והנמוכה יעקב. י"ל שעיקר דרך הגבוה והנמוך בישראל הוא, כשהם נאחדים בכח אחדות ונערכים לגוי אחד אז הם במעלת ישראל, וכשהם נחשבים כ"א בפ"ע הם בשם יעקב, וז"ש: "מי מנה עפר יעקב", כעפר הנמנה שהוא חול שכל גרגיר הוא בפני עצמו. ע"כ אמר: "תקעו בחדש שופר", קרא ר"ה חודש, ע"ש כח החידוש שנתן השי"ת בכח הזמן לתועלת הנפשות ותקנתן. כמו שביארתי במק"א שהוא ע"ד דברי רבינו יונה באגרת התשובה, שהבע"ת עונותיו מכבידים עליו ואינו יכול להתיצב לפני ד' ללכת בדרכי קודש, ע"כ צריך שיחשב כאילו היום נולד. אבל זה החשבון א"א להצטייר מפני כובד העונות שמעבים את הטבע ומטמטמים את הלב, אבל בר"ה שהוא תחילת מעשה השי"ת בבריאת העולם, והי' האדם מחודש בנשמה חדשה, בנקל מתעורר זה הכח, להקל על האדם שיהי' מחדש כוחותיו לעבודת השי"ת כאילו לא נתלכלכה נפשו כלל בשום דבר חטא. ודבר זה פועל השופר להשלים, שמעורר כח הנשמה בחידושה שהיא טהורה. אבל זה מועיל רק להקל חשבון העונות מצד עצמם, כיון שנראה מצד קדושת הנשמה שהי' כעין שוגג ואנוס ולא מלבו, אבל צריך עצה שיהי' החשבון מתמצה מצד חשבון ההיזק הכללי הנגרם ע"י כל חטא וחטא, ושעכ"ז יהי' נחשב כח האחדות לענין הזכיות. והנה החגים והשמחה כתב הרמב"ם במו"נ שהוא כדי להרבות האחדות ע"י ריעות, ובטבע האדם נח לחבירו כשהוא שבע, משא"כ כשהוא רעב פניו זועפות וטוב לו הפירוד והבדידות. והנה נתן הקב"ה בחסדו כח בשופר זה שיהי' "בכסה" בחג שהירח מתכסה, להורות שמה שפעלנו על זולתנו לא יזכור עוד לענין החוב. ומ"מ הוא "ליום חגנו", שמורה כח האחדות, שלענין המצות יעלה בחשבון הכל, כ"מ שגרם ע"י קדושת המצות שיהי' אחר ג"כ עובד את עבודת השי"ת, וזהו מפני שהשופר מורה את כח הפנימי שרצונו להיטיב ולא להרע. ושמא תאמר איך יתכן שימצאו שני הכוחות יחד, כח הפיזור לענין חובות, וכח האחדות לענין זכיות, ולא יהיו מכחישים זא"ז. אמר: "עדות ביהוסף שמו", כבר שם השי"ת עדות זו לדורות הבאים ע"י יוסף שכולל כל ישראל שנקראו על שמו, שהי' אחד שכולל כח הרבים והי' כח האחדות גובר בו כ"כ עד שגמל חסד עם אחיו שגמלוהו רעה מפני שהכיר כח אחדותם. ומ"מ באה ישועתו בר"ה ע"י מה ש"שפת לא ידעתי אשמע", היינו כל ע' לשון שהן חותם פירוד של כל האומות, והיינו להורות שאם ח"ו יעשו ישראל מעשי אומות בחטאים, יחשב אצלם ע"י תשובה כאילו הם נפרדים ולא יעלה לחשבון מה שנגרם ע"י חטאיו של כל אחד ואחד. וע"ז אמר: "כי חק לישראל הוא", ואמרו חז"ל ד"חק לישנא דמזוני הוא", כשהקב"ה נותן שפע ושכר בעד המצות, הוא רואה אותם במעלת ישראל ועולה לחשבון מה שפעל כ"א בקדושת מצותיו. אבל "משפט" כשבא להשפט עמם על חטאיהם, אז הוא "לאלהי יעקב" שמורה על ערך כל יחיד בפ"ע כמו שהי' יעקב נקרא בשם זה כ"ז שהי' יחידיי ולא נולדו ממנו השבטים עדיין, שאח"כ נקרא בשם ישראל. וזה הכח נתגלה ביוסף "שהי' זיו איקונין שלו דומה לו", ע"כ בעבור כח האחדות ידע לה"ק שהיא כוללת כל הלשונות, ובשביל כח הפיזור ידע כל ע' לשון. והנה יעקב אבינו נקבר בא"י ע"י מה שידע יוסף לשה"ק כדחז"ל בסוטה, וזהו רמז לבניו שיגאלו ע"י כח אחדותם בצירוף המצות, וינצלו מקטיגוריא ע"י כח הפיזור שבעונות כמו שלא פעלה על יוסף קטיגוריא של שר המשקים שאמר אפי' לשוננו אינו מכיר, ע"י מה שנתגלה שהי' בקי בע' לשון.