מדבר שור · פרק י״ט, ה׳

אמנם מדרגת השמש והירח, ידוע שהיא מענין מי שאורו בא לו מעצמותו שהוא דוגמת השמש ומי שמקבל אור מאחרים הוא דוגמת הירח, ואצל כל אדם ישנן בחי' כאלה וכענין דברי הגר"א ז"ל שכל אדם עושה גלגלים של מערכה שלו ע"י מעשיו והם לגבי' בחי' שמים וצבאותם. ועפ"ד נבין כי יש בחי' שמש וירח בקדושה ויש לעומת זה בקליפה, כדאי' בזוה"ק, שעל חמה ולבנה דקדושה נאמר: "והי' אור הלבנה כאור החמה ואור החמה יהי' שבעתים וגו'", ועל דקליפה נאמר: "וחפרה הלבנה ובושה החמה". ואע"פ שיש בזה דברים כוללים ועמוקים מאד, ע"כ יש כיו"ב בכל אדם, שענין פעולתו שפועל עליו מצד עצמו ומעשיו וחכמתו הוא ענין חמה שלו, בתורה ומצות לטוב ובעבירות להפכו, וכל מה שמקבל ע"י הצטרפותו לזולתו ואין לו ענין זה מצד עצמו הוא בחי' לבנה שלו. והכל רשום בחמה ולבנה הכוללים, שע"י השגחת אל עליון ב"ה נתנו בהם כוחות להשפיע טוב ורע, והכל נערך ע"פ מעשה בנ"א ע"פ מדת המשפט. ומצינו "יומם השמש לא יככה וירח בלילה", ומזה נבין ג"כ אפשרות ההיפך. והנה כדי למלאות סאת החובות השטן מבקש קטיגוריא משני הצדדים, מצד תכונות העונות ופגמיהם וקלקולם בנפשות החוטאים עצמם, ומצד פעולתם על זולתם כענין הערבות. והנה נתן השי"ת עצה ע"י השופר שנמחק זה החלק של הגרם, ומ"מ בענין הזכיות, הזכות של גרם הקדושה ע"י מצות הולכת ומתרבה. והטעם שהכל הולך אחר אמתת הרצון, כי ריבוי הזכיות רוצה כ"א מישראל בהן, אבל ריבוי העבירות שכל עצמן אינו עושה אותן כ"א מצד התגברות היצר, אינו רוצה כלל שיתרבו ע"י אחר, ע"כ נחשבת הזכות בחשבון האחדות, והחוב בחשבון הפירוד שחשבונו אינו עולה כ"כ. ובאמת מצינו שזוהי אחת מהעצות היותר נאמנות להרפות כח הדין, שלא יהי' נידון כל אחד כי אם לפי מה שגרם לעצמו, אבל באמת אי אפשר דבר זה כי אם ע"י תשובה ותחבולה אלהית. וי"ל שהגלות באה ג"כ לצורך עצה זו, שענין הגלות הוא הפיזור והפירוד וכמש"כ: "ואתכם אזרה בגוים", והיינו שכ"ז שהם באחדות במק"א החשבון בולט יותר שיהי' דוקא לפי ענין האחדות, ופועל כ"א על חבירו יותר, אבל כשהם מפוזרים אין פועל כ"כ אחד על חבירו, ע"כ נעשה החשבון קל יותר. וי"ל שיש עוד תועלת מהגלות, שאפי' על חלק העבירות שמסובב שלא בדרך סגולה מא' על כ"א, מצד טבע החברה שא' לומד מחבירו מעשיו הרעים, מ"מ בגלות כיון שהם מעורבים באוה"ע שכל מעשים רעים שבעולם יש ללמוד מהם, אין נחשב כ"כ על חשבון ישראל זה הלימוד. וכענין דאמרי' בספ"ג דבבא בתרא גבי היזק ראי', פותח אדם ברה"ר פתח כנגד פתח וחלון כנגד חלון מפני שבלא"ה בני רה"ר מסתכלין בו, וה"נ כיון שכבר רואה מעשים רעים מאוה"ע, אינו עולה כ"כ על חשבון הגרעון של ישראל. וזוהי העצה הנהוגה ג"כ כשנופלת דליקה ח"ו שמפרידים בית אחד מחבירו כדי שלא תתפשט האש. וכמ"כ נתן השי"ת כח בשופר שע"י יהיו נחשבים לענין הגרם היוצא מהעבירות כמפורדים, כאילו היו כ"א מעמים שונים. וי"ל שזה ג"כ כלול בפסוק "נדיבי עמים נאספו עם אלהי אברהם", שע"י כח השופר שאמר תחילה "עלה אלהים בתרועה", נעשה לענין החובות כאילו היו נדיבי עמים מיוחדים שאין יחס בין אחד לחבירו. והזכיר לשון נדיבות, מפני שבאמת נופל ענין נדיב למי שמתנדב לאיש זר להיטיב לו, אבל המטיב לאחיו ולבנו עדיין א"ז נדיב כ"א בהשאלה, ע"כ אמרו חז"ל ע"פ: "בת נדיב" "בתו של אברהם אבינו שנקרא נדיב" שהי' גומל חסד לכל באי עולם שהיו נכרים ועובדי ע"ז כדי להטיב להם באחריתם. ועפ"ז כאשר נבחין מעלת ישראל איך שהם באחדותם שהם כנפש אחת, לא יתכן כלל עליהם שם נדיבים, אע"פ שב"ה ישראל זהירים במצות צדקה ונותנים וחוזרים ונותנים, אבל הוא דומה כאדם שנותן לבנו ולאחיו. אלא שהיא מעלה גבוהה יותר ממדת הנדיבות, שהרי עיקר אחדותם של ישראל בא ע"י מה שהם דבקים בשמו ית' ע"י תוה"ק, וזהו עיקר החיים האמתים כדכתיב: "ואתם הדבקים בד' אלהיכם חיים כולכם היום". אבל כשהצורך נותן להבחין את ישראל בתורת יחידים, א"כ מדת הצדקה שהם מצויינים בה נשארת מדת נדיבות, ע"כ אמר "נדיבי עמים נאספו", שנקרא להם שם נדיבים וכאילו הם עמים מקובצים שלא יפעול כ"א על חבירו להרע. אבל לענין הזכות השי"ת רואה אותם כאילו הם מאוחדים באחדות גמורה, "עם אלהי אברהם", שפרסם אחדות השי"ת ועי"כ נקראו ישראל "גוי אחד", ו"אחד הי' אברהם", "כי לאלהים מגני ארץ מאד נעלה" שתופס המגן והזכות משני צדדים.