מדבר שור · פרק י״ח, ג׳

והנה לכאורה יש לחקור במניעת הוידוי בר"ה, דלכאורה יוכל לצאת מזה ח"ו הפסד גדול. שהרי סגולת הוידוי נודעת בזוה"ק שגדולה מאד שכל המקטרגים פורשים ממי שמתודה ואין דינו נמסר כ"א למלך, ממ"ה הקב"ה בעצמו. ודבר זה גדול מאד שהרי ע"ז התפלל דוד המע"ה "מלפניך משפטי יצא", שע"י שימסר משפטו אליו ית' הזכות קרובה מאד כי רבים רחמיו. א"כ כיון דשלש כתות ליום הדין, צדיקים גמורים נכתבים ונחתמים לאלתר לחיים, רשעים גמורים למיתה, רק בינונים תלוים ועומדים עד יוה"כ ותלוי בתשובה, א"כ הלא כ"א יחרד ח"ו שמא הוא מכלל הרשעים, והלא כשיתודה ימסר דינו למלכא קדישא ית' ואולי יש תקוה, אבל בהתרשלו מוידויו והמנעו מזה שמא בתוך כך יגמר משפטו חלילה. אך צ"ל שכדי שיצא אדם מכלל רשעים גמורים די בהרהור תשובה והסכמה בלב לשוב בלב שלם לימי התשובה הבאים ולכל השנה הבעל"ט, אע"פ שהשלמת התשובה היא דוקא ע"י וידוי פה. וטעם הדבר כי עיקר חיות האדם כ"ז שהוא בגופו הוא ע"י הדיבור וכמש"כ: "לנפש חי"' "לרוח ממללא", והכתוב אומר: "אשר יעשה אותם האדם וחי בהם" שיכוון ג"כ שיעשה המצות בחיותו העקרית, וכמ"כ התשובה ראוי שתעשה בכח החזק שבחיים שהוא כח הדיבור וכ"ז שהיא במחשבה בעלמא היא חלושה. וכן אי' בתיקונים שהרשעים שהרהרו תשובה לפני מותם ולא הוציאו בפה צריכים הצדיקים לירד לגיהנם להעלותם ובעצמם אינם יכולים לעלות. הרי שהתשובה שבלב לבדה חלושה, וראוי א"כ לפחוד ח"ו שמא לא תספיק להוציאו מכלל רשעים גמורים. אבל כ"ז הי' אם הי' מתרשל מוידוי בפה ע"י עצלות או פריקת עול ח"ו, או ע"י שאינו מחשיב חטאו לפגם וכיו"ב. אבל בר"ה שאין אנו מתודים בפה לכבוד שם השי"ת, כדי להורות שעדיין אין אנו מכירים איך להתודות לפניו ית' עד אשר יערה עלינו רוח ממרום ע"י קדושת היום הקדוש והתקיעות והתפילות הנאמרות בו, א"כ הוא ית' מחזק ג"כ את כח המחשבה של הרהור התשובה, אע"פ שלגבי האדם הגופני הוא כח חלש מ"מ השי"ת מחזקו כיון שהוא לכבודו ית', אין לפחוד. וזהו מאמר הפסיקתא וביאור הכתוב לדעתם ז"ל "ד' אורי בר"ה", כלומר איני מתודה בר"ה כ"א אני עסוק שיאיר ד' אורי ואכיר איך לשוב כראוי, ועי"ז אושע ביוה"כ, שאז תגמר התשובה הגמורה. שמא תאמר כיון שאין כאן וידוי פה יש לפחוד ממקטרגים, אמר: "ד' מעוז חיי", מחזק כח החיים החלש שלי שהוא המחשבה וההרהור, כיון שהוא לכבודו ית' א"כ "ממי אפחד". ומש"כ: "בקרוב עלי מרעים לאכל את בשרי" הוא ע"ד המתבאר בזוה"ק שהמהרהרים בתשו' שלא הוציאו בפה נקראו בני בשר ועליהם נאמר: "יבוא כל בשר להשתחות", אבל כאן "המה כשלו ונפלו" ולא ישלטו בבשרי כיון שהדיבור נמנע מהדין.