מדבר שור · פרק י״ז, ג׳

והנה באילן יש פרי ועלין, וגידול הפרי הוא מכח השמש כמש"כ: "וממגד תבואות שמש", אך העלין צריך שישמרו את הפירות כדי שלא יכה אותם השמש יותר מדאי מה שאינם יכולין לקבל, ויאבד כחם הובש לחם. א"כ העלים שנותנים הצל הם גורמים שיוכלו הפירות לקבל חום השמש בדרך מזוג באופן הנאות להם. והנה התכלית היא הפרי, והיא המעשה, והם קבלו תורה שבע"פ כדי שיגיע להם המאור הגדול משמשה של תורה, כי תורה שבע"פ שהיא מתהלכת בעיקר בין גדולי החכמים העמלים בתורה, תגיע ע"י ההוראה של המעשה באור גדול ומזהיר. אלא שכדי לקבל האור הגדול של תורה שבע"פ וכדי לקבע בלב שמירת התורה, צריך שתהי' עכ"פ ידיעה לכל העם בתורה שבכתב, שעי"כ הוא מוכשר לקבל אור תורה שבע"פ ע"י חכמי תורה הגדולים. ע"כ החיוב של לימוד תורה בשכר לבנו הוא על מקרא שהוא תורה שבכתב, ואע"פ שאין ממנה תכלית המעשה לבדה, אבל המאור שבה גורם שישמור משפטי התורה ע"פ תורה שבע"פ. ואע"פ שבכלל הדבר נחלק לתורה שבכתב ותורה שבע"פ, מ"מ בפרט הוא ג"כ מכוון נגד חלקי התורה הנגלים שביד כל העם להשיגם, ונגד עמקי התורה שאנו צריכים לקבלת החכמים ולסמוך עליהם בכל משפטיהם וחוקותם. שעל ההשפעה שאנו מקבלים ע"פ חכמי התורה נאות שם נעשה, אע"פ שלא נשמע ונבין ואין לנו העונג הטבעי של השגת המושכל, עכ"ז נעשה ונקיים, ונשמע היינו להבין כפי המושג משכלנו. והאדם שהולך אחר טבעו, יחבב יותר את מה שיבין בעצמו, אבל קדושת ישראל גדולה מאד, והכירו שעיקר הכל הוא לעשות חוקי תורת ד' כפי האמת המכוונת בתורה ע"פ אמתה של תורה, שא"א להשיגה כ"א ע"פ הסמכנו ע"ד החכמים. ומה שנשכיל לפי שכלנו אינו אצלנו עיקרי כ"א במה שמכשיר את הנפש לקבל את האור הגדול של תורה שבע"פ כדי להתנהג ע"פ למעשה, כי "אין בור ירא חטא, ולא עם הארץ חסיד". א"כ עיקר התורה שממנה נדע המעשה שהוא תורה שבע"פ, שלא יוכל כל העם לדעתה, הוא הפרי שצמיחתו ומתקו "ממגד תבואות שמש". ואור התורה שבכתב, שכל העם יכולין ללמוד אע"פ שאינם יודעים עיקרו ואינם יכולין להתנהג ע"פ למעשה, הוא בדוגמת עלין שמכשירים הפרי לקבל אור השמש שלא יהי' יותר מכחה, כן יכשירו אלה הלימודים את הנפש לקבל הארת תורה שבע"פ ולקיים בכל לב. והראו ישראל אהבתם להשי"ת שהקדימו נעשה לנשמע אח"כ, כשערך לפניהם תורה שבכתב, שהתכלית בה היא למען ידע כל העם מושג מהתורה אע"פ שלא יוכלו להשתמש ממנו למעשה. מ"מ הקדימו הם נעשה לנשמע, והודו שהעיקר הוא ידיעת התורה שבלב החכמים שיודעים להורות למעשה, ואנו נעשה ע"פ דבריהם, וגם נשמע להבין כפי שכלנו. ובזה הונח יסוד קיים לדורות, שאע"פ שהחובה מוטלת על כל אחד ללמוד בתורה כפי הבנתו, מ"מ ידע שאין עיקר התורה לתכלית המעשה כ"א מה שהוא מסור מהחכמים הגדולים. והנה התפוח שהתחלת ניצו קודם לעליו, מורה שהוא צריך אל חום השמש בלא חוצץ בהתחלת הפרחתו, ואח"כ כשכבר פעל עליו השמש צריך הוא לעלין כדי שיהי' כח השמש במדה שיוכל לקבל. ה"נ בתחילה סיפר להם משרע"ה דבר ד' בע"פ, כדי שתהי' התחלת הכל קבלת תורה שבע"פ, שבתכונתה צריכה להיות מסורה ע"פ החכמים העוסקים בתורה תמיד, וזהו אור השמש המאיר ומוציא פרי חמד. ואח"כ לדורות, אם ילכו הדורות וההמון יהי' מחוסר כל ידיעה מתורת ד', יפנה לבבו ח"ו ויבעט בעול תורה שבע"פ, ע"כ ביום השני סדר לפניהם תורה שבכתב לכל העם, כדי שיוכלו לקבל לדורות האור של תורה שבע"פ. וז"ש: "כתפוח בעצי היער", שמתחילה מקבל אור השמש להתחלת הפרחתו, ואח"כ מתכסה בעלים כדי שיהי' אור השמש לפי כחו. כן הקדימו ישראל נעשה לענין קבלת עול המעשה ע"פ תורה שבע"פ ובכלל ע"פ חלקי התורה שהיא למעלה מהבנתם, לנשמע שהוא כענין העלין שמכשירים לקבל אור השמש במדה בתמידות ולהפריח ע"י פירות. ע"כ מסיים ואומר בשביל ש"בצלו חמדתי וישבתי", פירוש שבתורה שבכתב שהיא כוללת כל חלקי התורה שביד כל העם להבינם, שהיא כעין פעולת הצל שאינו מזריח האור בטהרתו, שהרי א"א לכל העם להבין דברים לעומקם וטהרתם, עכ"ז פועל ש"פריו מתוק לחכי", היינו כי עי"ז ילכו למעשה אחר הוראת גדולי החכמים אע"פ שאינם מבינים את עומק דבריהם. ואם הי' רצון העם להתנהג ג"כ למעשה ע"פ הבנת עצמם, אע"פ שלימוד התורה הי' נמצא עמהם, שגם מאן דלא ידע מאי קאמר מ"מ שכר לימוד תורה יש בידו, אבל הפרי הי' מר ח"ו, כי המעשה שהי' מחדש ע"פ הבנתו הי' מקולקל. אבל עתה שהקדימו נעשה לנשמע, יוצאים שני מיני שלמות בהכשר טוב. כי הידיעה מתגדלת כפי ערך כל העם, שזה מחזיק את הנפש ביראת ד' ומקרב את הלבבות לתורה וכל מדה טובה, וזוהי השלמת עלין שבא מהם הצל המועיל. וגם הפרי מתוק ומוטעם כראוי, מפני שמתגדל ממגד תבואות שמשה של תורה, שמתבאר ע"פ החכמים הגדולים עמלי תורה שהם רואי השמש.