מדבר שור · פרק י״ז, ב׳

חז"ל ביארו במש"כ: "התורה והמצוה", התורה זו תורה שבכתב והמצוה זו תורה שבע"פ. ומדבריהם נלמד שהתחלקות שני חלקי התורה שבכתב ושבע"פ מכוון הוא נגד התחלקות של תלמוד ומעשה, ששני אלה הם יחד שלמות מוכרחת. וכאשר נתבונן נמצא שענין תורה שבע"פ מכוון לשמירת המעשה, ותורה שבכתב מכוון לענין ידיעת התורה. כי הנה הבדל יש בין ידיעת התורה למען תכלית המעשה, אל ידיעת התורה מצד עצם מעלת שלמות ידיעת התורה ותלמודה. כי ידיעת התורה למעשה, התנאי העיקרי בה שיכוון את האמת שלא יורה ח"ו שלא כהלכה ויכשיל בתורה, אבל ידיעת התורה מצד המצוה, אמרו חז"ל: אפילו ע"ה שקורא לאהבה איבה, כגון ואהבת ואייבת, עליו הכ"א ודילוגו עלי אהבה. והנה לכוין ידיעה ברורה בתורה, להורות חוקי ד' למעשה, ודאי צריך דעה שלמה ורחבה מאד, ועמל גדול בתורה דרוש לזה, עד שא"א שיהי' העם כולו ראוי לידיעת התורה למעשה. ולתכלית זו ניתנה תורה שבע"פ שאמרו חז"ל: "לא כרת הקב"ה ברית עם ישראל אלא בשביל דברים שבעל פה שנאמר: 'כי על פי הדברים האלה כרתי אתך ברית'. וכיון שניתנה בע"פ אי אפשר לזכות בה כ"א אחרי עמל גדול ושימוש חכמים. והי' זה לשמירה אל המעשה, כ"א הי' בכתב גם דברים שבע"פ, הי' כ"א קופץ להורות למעשה כפי שיראה לו בשכלו מראי' בעלמא לפי שעה, ובאמת מי שלא עמל בתורה והתחכם כראוי א"א לו לדעת דבר ברור למעשה. ע"כ נתנה תורה שבע"פ שממנה למעשה תוצאות, בע"פ, כדי שהזוכים בה יהיו דוקא החכמים העמלים בתורה ועוסקים בה תמיד, והמה ידעו משפט איך להורות ממנה למעשה. ועי"ז יהי' נשמר מעשה המצות כראוי, כי יעשו רק ע"פ דברי החכמים כמש"כ: "לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל". אבל כשם שמה שנתנה תורה בע"פ מועיל לשמירת המעשה, כן הוא מניעה אל התרחבות ידיעת התורה באומה. ע"כ נתנה ג"כ תורה שבכתב בכתב, כדי שכל מי שירצה לזכות בידיעת התורה יוכל עכ"פ לפי ערכו, כי לענין מצות תלמוד תורה אפי' אינו מבין כראוי מ"מ מצוה היא, וכדחז"ל: "ליגריס איניש ... ואע"ג דלא ידע מאי קאמר". ע"כ היתה נחוצה מאד קבלת עול תורה שבע"פ לענין מעשה המצות שיהיו נעשים עפ"ד חכמים המצוינים, וקבלת תורה שבכתב לענין ידיעת התורה לכל העם. והנה בזה נבחנו ישראל עד כמה נאמנה את אל רוחם, ושהם רוצים למלאות אחרי רצון אביהם שבשמים בכל לבבם. כי הנה כל אדם אוהב ידיעה בטבעו, וכל אחד רוצה להתנהג ע"פ דעתו והשגתו, והנה מצד הטבע הי' הרצון יותר מסכים שתהי' התורה כתובה כולה גם הדברים שבע"פ, וכ"א יראה בעיניו את מה שעליו לעשות ויעשה כפי הבנתו. אבל אז הי' המכשול רב במעשה כי לא הכל יבינו משפט, והמסירה אל דעת החכמים לא היתה נוהגת. ואע"פ שהיו יודעים יותר כמה עניני תורה, אבל למעשה הי' יוצא משפט מעוקל. ע"כ ישראל שהשיגו דבר זה, בחרו שתהי' תורה שבע"פ נשארת בע"פ, ותשאר בהכרח בעיקרה ביד החכמים הגדולים, שהמה יבינו אותה לעמקה ויורו את האמת בכל דרכיה. וזהו אות גדול כי הם רוצים בכל לב לעשות רק רצון קונם, ולא יחמדו את התורה מצד טבע האדם לשאף אל דבר שכלי וענין מושכל. כי הם מיעטו את הידיעה הכללית ע"י תורה שבע"פ שבחרו שתהי' בע"פ, וקבלו עליהם דבר זה, כדי שיהי' המעשה משומר אצלם כראוי ע"פ אמתת רצונו ית'. וזהו שעשה משה, שבתחילה לא הראה להם תורה שבכתב רק סיפר להם דברי ד' בע"פ והזהירם על שמירת תורה בע"פ, א"כ היו אז צריכים לקבל שיהיו שומעים אל קול החכמים שילמדו תורה שבע"פ בכל כחם ויודיעו להם דבר חק ומשפט. א"כ עיקר הקבלה הצריכה לזה לדורות הוא להאמין אל דברי החכמים ולעשות כהוראתם, ובזה קבלת כל העם שוה, כי לענין חיוב האמונה לדברי חכמים אין חילוק בין איש בער לגדל דעה, כי הכל חייבים בשוה לשמע ככל אשר יורו. ע"כ כתוב: "ויען כל העם קול אחד ויאמרו", להורות כי כולם קבלו על עצמם אמונת החכמים בפירוש התורה. ואמרו בריבוי "כל הדברים אשר דבר ד' נעשה"יג, שהשיגו שבא עמהם בע"פ כדי לקיים את תוכן המעשה כראוי כיון שתהי' נשמרת ביד חכמים גדולים, ואמרו "כל הדברים" להורות על כל מה שיחדשו חכמים בעשיית סייג לתורה או שידונו ע"פ מדות התורה, הכל דבר ד' הוא והכל יעשו. אח"כ כאשר כבר קבלו הקבלה הראויה לשמירת המעשה כראוי, כתב בספר וקרא באזניהם שיקבלו ג"כ הדברים בכתב, שזה מורה שעכ"פ חיוב לימוד התורה וידיעתה לפי שכלו של כל אחד ואחד הוא דבר שבחובה, והכל שוים בה להשתדל בהבנת דברי תורת ד' שהיא בידינו כתובה. והנה בטבע הי' ראוי להקדים חיבת תורה שבכתב שבה ידעו מעצמם בלא אמצעות החכמים את דבר ד', אבל כיון שרצו למלאות רצונו של מקום הכירו כי עיקר התכלית הוא משמירת המעשה שבא ע"י תורה שבע"פ, ע"כ הקדימו נעשה לנשמע, היפוך טבע האנושי לאהוב את מה שישכיל מעצמו.