מדבר שור · פרק ט״ו, ה׳

למדנו ע"פ דברינו שכל עיקרן של השקלים הוא להוציא מלב מחשבה זו שתהי' ח"ו תכלית מנין של ישראל כמנין של כל אומה, ושתהי' התאחדות הכלל רק מטרה לטובת כל פרטי. כי לא כן הוא, כ"א שההתאחדות היא מטרה לעצמה מצד קדושת השי"ת שעל ישראל. א"כ כל זה נצרך כל זמן שעובדים מיראה ועל מנת לקבל פרס שכ"א רוצה רק בטובת עצמו, אבל לע"ל שישים השי"ת אהבתו בלבנו כמש"כ בתורה: "ומל ד' אלהיך את לבבך ואת לבב זרעך לאהבה את ד' אלהיך וגו'", אז כשתהי' האהבה בשלמות אין צורך אזהרה שלא יתכוין כל יחיד באחדותו רק למען טובתו, כי כל ישעם וחפצם לא יהי' כ"א לאהבת השי"ת ולכבודו, ע"כ ימנה השי"ת עצמו אותנו ואין צורך אז לשקלים. והנה הזירוז שראוי לכ"א שירצה רק להיות ערוב בהכלל, ולא למשוך התועלת לעצמו, הוא במה שיבין שכשהוא לעצמו דיו שהוא חי ואין לו יתרון כלל, גם החיים אינם ראוים לו וצריך ליתן כופר בעד נפשו, א"כ איך ימלא לבבו לבקש עוד הצלחות. אמנם בהתכללו עם הכלל כולו, אז ראוי לכל טוב, כי הכלל גדולה זכותו מאד. גם מצד שתכלית אחדות ישראל אינה רק אחדות המעשית, רק שגם הנפשות יהיו נאחדות, צריך שלמעלה לא יהיו נראות הנפשות נחלקות באופן שיהי' שייך בהן מנין, ע"כ צריך השתתפות אל הכלל במעשה גם במחשבה. ולהורות נתן שבכל אחד בפ"ע אינו נפרד מהכלל, והתכלית היוצאת תהי' ג"כ טובת הכלל כולו לא שתחזור בעיקרה אל כל יחיד לבדו, אמר: "כי תשא את ראש בני ישראל" היינו ג"כ כדחז"ל שתרומם קרן ישראליד בהתאחדם לראש אחד, "לפקודיהם" שיחידיהם יתאחדו לראש אחד ומרכז אחד. "ונתנו איש כופר נפשו" למען דעת ש"בפקוד אותם" כשתעלה בלבם מחשבה של פקידה פרטית, ראוי ליתן כופר נפש, כי אין החיים ראוים לכל יחיד רק בשביל הכלל, ויגרום ש"לא יהי' בהם נגף בפקוד אותם" שלא יפקדו למעלה כיחידים פרטיים רק שיהיו מקושרים בכלל. "זה יתנו כל העובר על הפקודים מחצית השקל" להורות אחדות המעשית ולהתבונן שהמחשבה כמעשה, ע"כ נשאר מחצית שבודאי היו נותנים לולא המצוה של "העשיר לא ירבה", ונשלם המ' ' אחדות המחשבה עם אחדות המעשה. "עשרים גרה השקל", כלומר שההתאחדות הכללית עולה בין מהמעשה בין מהמחשבה ועשר הוא המורה על כללות, ע"כ הוא עשרים, ואמר מחצית השקל השני' היא "תרומה לד,"' פי' שגלוי לפניו שהמחשבה נכונה בו ונחשבת כמעשה. "ולקחת את כסף הכפורים מאת בני ישראל ונתת אותו על עבודת אהל מועד והי' לבני ישראל לזכרון", שתקבע קדושת אחדות העבודה לעולם באופן שתמיד יהיו כלליים, ע"כ אמרו חז"ל ע"פ "וכהשחית ראה ד' וינחם" האמור אצל הנגף שהי' בימי דוד, "מאי ראה ... כסף כיפורים ראה", שאע"פ שהתפרדו במחשבה מ"מ ראה כי לא מלבם שכבר קשר את קדושתם כסף כיפורים שבמדבר שהי' לעולם על ישראל לזיכרון. ע"כ אמרו חז"ל שנתקשה משה בשקלים והראה לו הקב"ה מטבע של אש מתחת כסא הכבוד, פי' נתקשה למה דוקא מחצית השקל, והראה לו מטבע של אש מתחת כסא הכבוד ששם גנוזות נשמותיהם של ישראל, כלומר שיש בזה ג"כ המחצית השני' שהיא התאחדות המחשבה שהיא העיקרית כמש"כ: "תרומה לד ."'ויש לבאר הפיוט: "אור פניך עלינו אדון נסה ושקל אשא בבית נכון ונשא", שהי' לו לומר מחצית שקל כלשון תורה. וי"ל שבזה"ז שחלוק מעשה ממחשבה מפני שהמעשה בגוף הגשמי והמחשבה בנשמה, אבל לע"ל יזדכך הגוף ויהי' במעלת הנשמה, אז יהיו המחשבה והמעשה באחדות אחת, ותהי' ההוראה גם במעשה ע"י שקל שלם, להורות אחדות המחשבה עם המעשה, כענין כתנות אור כמבואר בשל"ה בארוכה. אמר ע"י ש"אור פניך עלינו אדון נשא", שקל שלם "אשא בבית נכון ונשא", כי אף שאמרנו שיהי' המנין ג"כ בלא שקלים, מ"מ מצות השקלים שהם בפועל ההתקשרות והכללות תהי' ג"כ לע"ל ועוד ביתר שאת ורב שלו', כי יהיו ישראל לגוי אחד בארץ וחטיבה אחת כדבר ד'.