מדבר שור · פרק ט״ו, ו׳

העולה מדברינו, שלשה עקרים הם, מבדילים בין שלום של ישראל לשלום של אוה"ע: א) השלום של ישראל תכליתו רק השלום עצמו, ושל אוה"ע הוא אמצעי לתועלת, ב) השלום של ישראל מפני כך המחשבה עיקרית בו, ושל אוה"ע המעשה עיקרי, ג) השלום של ישראל תכליתו לטובת הכלל, ושל אוה"ע היא שיחזור לסוף לטובת כל יחיד. ונרמזו שלשתם בשקלים: "העשיר לא ירבה" להורות שהתכלית אינה התועלת כ"א ההתאחדות, שמצד התועלת היוצאת ירבה העשיר ויוצאת התועלת ג"כ, "מחצית השקל" שנשארה מחצית השני' במחשבה להורות שהשלום שבמחשבה ובלב תכלית הוא בפ"ע. מה שהמחצית היא ג"כ מנין לעצמו כולל, להורות כי גם כונת הפרטי תהי' לתועלת הכלל, ע"כ גם בפרטו אתה מוצא מספר עשר שהוא כללי, והוא במעשה גם במחשבה, ע"כ עשרים גרה השקל השלם שהמחשבה מצטרפת. ושלשת הגדרים הללו, המגדירים ביחוד שלומם של ישראל, רמוזים הם במקראי קודש אלה: "שאלו שלום ירושלם ישליו אוהביך, יהי שלום בחילך שלוה בארמנותיך, למען אחי ורעי אדברה נא שלום בך, למען בית ד' אלהינו אבקשה טוב לך". אמר כי שלו' ירושלים עיקר התכלית הוא השלום ולא שהוא אמצעי למטרות אחרות, ע"כ ע"י "שאלו שלום ירושלים, ישליו אוהביך", שכבר הם שלוים ושקטים כמי שמצא מטרתו שהוא שלו, משא"כ מי ששם השלום למטרה להשיג על ידו חפצי לבבו עדיין אינו שלו במה שמצא שלום. והנה נשלם הגדר הראשון שהשלום בישראל תכלית עצמית מצד עצמו, מפני שכל כונתנו היא כדי שיהי' שם השי"ת ששמו שלום נקרא עלינו וזה אנו מוצאים בעצם השלום וכמו שיתבאר. ומזה יוצא שעיקר השלום הדרוש הוא השלום הפנימי היינו המחשבי, לא כשאר אומות שעיקר השלום הדרוש להן הוא השלום המעשי שהוא חיצוני וניכר בחוץ, אבל בישראל עיקר השלום הוא ש"יהי שלום בחילך שלוה בארמנותיך" בפנים ובלב ובמחשבה. והגדר השלישי הוא שהשלום יהיה מבוקש לטובת הכלל, לא בשביל כונת המשכת טובת כל יחיד בפ"ע רק למען הכלל כולו, וז"ש: "למען אחי ורעי" הגוי כולו "אדברה נא שלום בך". ואמר טעם אלה שלשת הגדרים משום שאין תכלית המבוקשת של כלל עדת ישראל מטרה גשמית ותכלית בהמית כ"א למען שיהי' שמו של הקב"ה נקרא עלינו שהוא "המלך שהשלום שלו", ושתהי' שורה בביהמ"ק שכינתו ית'. וז"ש "למען בית ד' אלהינו אבקשה טוב לך", והטוב של בית ד' הוא שתהי' הקדושה חופפת עליו, והוא השלום בעצמו מלך שהשלום שלו, ע"כ הוא בעצמו הוא התכלית והחותם.