מדבר שור · פרק ט״ו, ד׳

ובדברינו נשכח פתרי בענין מעשה דדוד שרצה למנות את ישראל ומנה אותם, ונראה שלא נטל שקלים. וכבר הקשו ע"ז כיון שנתינת השקלים היא רפואה לענין הנגף, א"כ הי' אפשר להיות המנין ע"י שקלים. אבל כשנתבונן בדבר נמצא בזה כונה אחרת. והנה יש להבין ג"כ למה באמת נענשו רק ישראל ולא דוד, ולא מצינו כלל שנמנה עליו חטא זה, אף כי בעצמו אמר: "אנכי חטאתי ואנכי העויתי ואלה הצאן מה עשו", אבל מ"מ אנו רואים שהשי"ת לא עשה כן ובודאי משפטיו ית' צדקו. ובמדרש אמרו חז"ל שלע"ל ימנה הקב"ה בעצמו את ישראל שנאמר: "תעבורנה הצאן ע"י מונה". ונראה שאז לא יהי' המנין ע"י 'שקלים', ראי' לדבר שאמר "תעבורנה הצאן" משמע כדרך העברת הצאן במעשר בהמה שהם בעצמם נמנים. וכמו שדייק הר"י אברבנאל 'בפסוק "כל' העובר על הפקודים"א שהמנין הי' בעצמם, אף שראיתו יש לדחות כיון שהכתוב אומר "זה יתנו"א הכונה היא כאילו כתוב כל הראוי לעבור על הפקודים יתנו זה תמורתם, אבל "תעבורנה הצאן" משמע ודאי הם עצמם. וצריך ביאור ענין המנין, ולמה לא יצטרכו אז שקלים. אמנם ביארנו שיסוד חילוק התאחדות ישראל מהתאחדות אוה"ע תלוי בזה שהתאחדות של אוה"ע נבנית שעי"כ יטב לכל פרטי בהצלחתו, והתאחדות ישראל תלוי' בעצם בהצלחת הכלל. כי זו כל מגמת פנינו שתרום קרן ישראל, ע"כ כל תפילותינו בכל יום ובימים הנוראים הכל על הצלחת הכלל. א"כ מהמספר בסתם שקובע כל יחיד לענין בפ"ע, יש לפחוד שתקבע המחשבה בלב שתכלית התאחדות הכלל בישראל היא ג"כ רק כדי שעי"כ יטב להיחיד, ע"כ נמנה כ"א בפ"ע. ע"כ צוה הקב"ה שבמנין ינתנו שקלים שהם עולים למרכז ההתאחדות, להורות שכל התכלית היא בשביל אושר הכללי. אבל לענין השתדלות העבודה הלא מצינו שחייב אדם לומר "בשבילי נברא העולם", שכל יחיד אין לו לסמוך על עבודת הכלל, רק שישתדל בעבודה ויתכון שמעלה הכל לאושר הכלל. וחטא דור ירמי' שאמרו: "היכל ד' היכל ד' היכל ד' המה" נראה שהי' זה שחשבו לסמוך על עבודת הכלל בביהמ"ק. והנה בימי דוד המע"ה היו ישראל נוהים מאד אחר בנין הבית, ודחז"ל במדרש מורים כן ע"פ: "שמחתי באומרים לי בית ד' נלך", שהיו ליצני הדור באים בחלונותיו של דוד ואומרים אימתי יבנה ביהמ"ק אימתי בית ד' נלך. וחש דוד ע"ה שמא ע"י שהם מתקשרים כ"כ בעבודת הכלל יתרשלו מעבודה הפרטית של כאו"א, ואז ח"ו יבולע להכלל כי עיקר הכלל מתקבץ מפרטים. והנה כ"ז שלא נבנה הבית היו הבמות מותרות, ובבמות של יחידים הי' כ"א ואחד עוסק בעבודת השי"ת, אך אח"כ כשיבנה המקדש ויהי' הכל ע"ד הכלל והקרבנות יקריבו הכהנים בתור שלוחי הכלל, שמא ח"ו יסיחו דעתם מהעבודה הפרטית. ע"כ בתורת הוראת שעה רצה הוא להורות להם שיש גם ענין פרטי לכ"א לענין חובת ההשתדלות, אע"פ שהוא כללי בתכלית ההשתדלות. והנה אם היתה כונת ישראל ג"כ במנין ככונת דוד ע"ה ודאי לא הי' נגף, אבל הם חשבו שתכלית המנין היא להורות שעיקר אגודת הכלל הוא להשיג הטבה לכל יחיד. וזאת המחשבה היא נגד כל תכלית ישראל בהיותם דוקא "גוי אחד" ו"חטיבה אחת בעולם", ע"כ נפל נגף בעם, ונתקן ע"י שבנה מזבח דוקא במקום המוכן לנחלה כשנאסרו הבמות, לשלול ענין מחשבה זו של הבחינה הפרטית ולשום עין על ענין הכלל כולו דוקא.