מדבר שור · פרק ט״ו, ג׳

וזהו שאמרו חז"ל בפ"ק דבבא בתרא: "א"ר אבהו אמר משה לפני הקב"ה: רבש"ע במה תרום קרן ישראל, אמר לו: ב'כי תשא"'. והיינו כי עיקר הרמת קרן ישראל תלוי בזה שיהיה כל כח הקדושה מונח באוצר הכלל, אך שאל במה יקבע כח הקדושה בזה האופן, והשיב לו ב"כי תשא", ע"י השקלים יקבע כך כח הקדושה שכל המעשים הטובים יכנסו באוצר הכלל שתהי' מהם תשועה אל הכלל, א"כ תהי' הרמת קרן ישראל. ובפ"ק דמגילה: "אמר ר"ל גלוי וידוע לפני מי שאמר והי' העולם שעתיד המן לשקול שקלים על ישראל לפיכך הקדים שקליהן לשקליו והיינו דתנן באחד באדר משמיעין על השקלים". וראוי להבין מה שייך להקדים השקלים לשקלי המן דוקא, ומה יחש זה לזה, הלא לא היו שקלי המן לאיזו מצוה שנאמר שהי' יכול להיות מכריע ח"ו לחובה שונאיהם של ישראל, כענין שמצינו במשחז"ל ע"פ: "ויקח את בנו הבכור ... ויעלהו עולה ... ויהי קצף גדול על ישראל", למ"ד לשמים, שזכות אוה"ע גורמת ח"ו קצף, אבל מה ענין אותן השקלים של המן לכאן. אמנם חז"ל דרשו ע"פ: "לולי ד' שהי' לנו בקום עלינו אדם" "אדם ולא מלך" "זה המן", וצריך ביאור במה יצטיין ענין התשועה בקום אדם פשוט או שהי' זה האיש צר ואויב ג"כ מלך. ויש לבאר ג"כ הפסוקים "לולי ד' שהי' לנו בקום עלינו אדם, אזי חיים בלעונו בחרות אפם בנו", וצריך ביאור מליצת "חיים בלעונו", הלא רצו להרוג ולהשמיד א"כ א"ז בליעת חיים, ובמה יציין ענין הרצון של בליעת חיים. אבל ביאור הענין הוא כי כח קדושת כלל ישראל ועין ד' אשר על כללם לשמרם ולקיימם לא הי' נעלם ג"כ מאוה"ע, ויראו הרבה להזדווג להם, אבל המן בא בטענה שכ"ז הי' כ"ז שהיו עם ישראל בתור אומה, אבל עתה שגלו אינם ח"ו בתור אומה רק אנשים פרטיים, ובתור אנשים פרטיים אין השגחת השמירה גדולה כ"כ ואפשר ח"ו לכלותם. ע"כ עיקר כוונת המן הי' להראות שישראל אינם ח"ו בתור אומה א"כ יוכל לפשוט ידו בהם, וזשה"כ: "אמרו לכו ונכחידם מגוי ולא יזכר שם ישראל עוד", היינו מתחילה יכחידו שם גוי מישראל שלא יהיו נחשבים לעם שלם ויהי' ענינם כאנשים פרטיים, אז יוכלו ח"ו להגיע למטרתם שלא יזכר שם ישראל עוד. וזאת היתה כונת המן ברצונו לשקול הכסף, שיהי' העם נתון לו בתורת מכירה. כי דרך המלך אף שירבה לעשות כבוד וגדולה לאשר ישר בעיניו, מ"מ כ"ז הוא רק במה שאינו נוגע לשם מלך, אבל ליתן שם מלך על זולתו זה לא ינתן כמש"כ: "רק הכסא אגדל ממך". והנה אומה שלמה אינה ראויה להנתן כ"א תח"י מלך, אבל המן ברשעו רצה להראות שאינם אומה ח"ו, ע"כ אמר: "ישנו עם אחד"כד היינו שהיו עם, אבל עתה הוא "מפוזר ומפורד" ואינו בגדר עם כ"א אנשים פרטיים. ע"כ אמר: "אם על המלך טוב יכתב לאבדם"כה ולא אמר לאבדו לשון יחיד כמו שהתחיל "עם אחד", כי עם היו, אבל עכשיו שהוא מפוזר הם רק אנשים פרטיים, ו"יכתב לאבדם" בתור אנשים פרטיים, שראוי להנתן ג"כ ליד הדיוט שאינו מלך. ע"כ "עשרת אלפים ככר כסף אשקול" ויהיו מסורים לו לאות שאינם עם, א"כ שוב אין לפחוד מההשגחה שהיתה דבקה בהם כשהיו עם. אבל השי"ת סיכל את עצתו, כי באמת כל כחם של ישראל וההשגחה העוברת על כל פשע באהבה היא ביחוד אל הכלל, אבל כח הכלל אינו נפסק. וע"ז באו השקלים לקבע הקדושה שלעולם יעלו כל המצות והזכיות של ישראל לאוצר הכלל, וע"י ירומם קרן ישראל בכללו. א"כ הקדים שקליהם לשקליו, כי השקלים מורים על כח הכלל, והוקבעו לזיכרון לבני ישראל שיהיה כח הקדושה קבוע תמיד באוצר הכלל כולו גם מהדברים הפרטיים. והנה שם ד' שנקרא על ישראל, עיקר קריאתו אלהי ישראל הוא ע"ש הכלל כולו. וזש"ה: "לולי ד' שהי' לנו יאמר נא ישראל", שהי' לנו שם ד' שנקרא על הכלל כולו, "לולי ד' שהי' לנו בקום עלינו אדם", שעמד ד' לנו בב' הענינים, שלא תעלה ח"ו ביד שום צר ואויב ומקטרג להוציא את ישראל מכלל אומה שלמה, וממילא הם מושגחים הרבה ולא יעלה ביד הצר מחשבותיו הרעות לאבדם בתור פרטיים. "לולי ד' שהי' לנו" והקים אותנו לו לעם, "יאמר נא ישראל" הגוי כולו, "לולי ד' שהי' לנו" לשמור את כל פרטינו "בקום עלינו אדם" הפרטי ולא מלך, ורצה למתוח עלינו שני הכליונות ח"ו, כליון הכללי להכחידנו משם גוי ואח"כ הכליון הפרטי. ואמר: "אזי חיים בלעונו" שבלעו אותנו קודם ההריגה במה שרצו להפקיע שם אומה ממנו, כי זאת הבליעה הכללית היא גדולה ורעה מכל השחתה פרטית. ובאמת מה כוחנו שיהי' עלינו שם עם בגולה כשאנו כשה פזורה ואין לנו לא ארץ ולא ביהמ"ק ולא שום מרכז רוחני וגשמי בעוה"ר, כ"א "ד' שהי' לנו" שקבע ע"י קדושת השקלים לזיכרון לעולם שיהיו כל הדברים הפרטיים מתקשרים לענין כללי וקרן ישראל לעולם תרום.