מדבר שור · פרק י״ד, ו׳

ולחזק הדברים שאמרנו שהבדל מעלת ישראל בין יציאת מצרים למ"ת הי' כי ביציאת מצרים קנו הקדושה הכללית, מצד תכלית הכוללת הקדושה של האומה בכללה, ובמ"ת נתוספה להם תכלית הקדושה הפרטית, והי' לאות ע"ז ג"כ מה שאמרו חז"ל בפ' רע"ק שכשאמרו ישראל נעשה ונשמע ירדו ששים רבוא של מלאכי השרת וקשרו לכל אחד ואחד מהם שני כתרים. כי הכתר מורה על התכלית המקיפה הפרטים, ונודע ביותר ע"פ הבאים בסוד ד', מסוד כתר מלכות סוף מעשה במחשבה תחילה, וכיונו שכל אחד נעשה תכלית בפ"ע, עד שעל כל אחד חופפת קדושת כתר מיוחד. גם מצד עצמו הוא דבר מושכל, כי בשעת יציאת מצרים שנאמר: "ואעבור עליך ואראך מתבוססת בדמיך וגו' ואת ערום ועריה" ודרשו חז"ל: בלא מצות, א"כ לא היתה להם מעלה גדולה פרטית, רק מצד קדושת האבות שהיא ענין כולל לכל האומה בכללה, אבל בשעת מ"ת שנתקשרו כ"א מהם בקשר תורה ומצות, כ"א זוכה מעמל נפשו. וזהו ג"כ הזירוז שאמר להם הקב"ה במ"ת: "אתם ראיתם אשר עשיתי למצרים ואשא אתכם על כנפי נשרים ואביא אתכם אלי ... ואתם תהיו לי ממלכת כהנים", ובמכילתא סמכו חז"ל לפסוק "ממלכת כהנים" לרמוז בענינו רמז המקרא "תחת אבתיך יהיו בניך", שכ"א ואחד מישראל עתיד להיות לו בנים כיוצאי מצרים. והענין כי ראינו ששים ריבוא הוא הסך הכללי שראוי לתכלית הכללית, ורמזו שכ"א יש לו כח הקדושה הכללית ע"כ כ"א ואחד יהיו לו בנים ששים ריבוא, להשלים בפועל התכלית הכללית שבכ"א. והנה כל אומה ואומה שתכלית מציאותה היא כללית, כשהיא צריכה להתעלות ממעלה למעלה (כי כמה אומות מתרוממות ג"כ במצבן בפרט ע"י אור התורה והאמונה האמתית שמתפלש אליהן מבעד החרכים מתורת ד'), התעלותה במעלתה אי אפשר כ"א בהדרגה, ממדרגה למדרגה הסמוכה לה. אבל ישראל שעברו מיציאת מצרים עד מתן תורה ממעלה כללית אל מעלה פרטית, שאין ערך ויחש כמעט לגדולת המעלה שקנו במתן תורה שיהי' כ"א נחשב במציאותו כאומה שלמה, הי' צריך שיתעלו ע"פ השגחת השי"ת שלא בהדרגה. וזה הוא שאמר: "אתם ראיתם אשר עשיתי למצרים". והנה יש לישראל שתי מעלות גבוהות זו על גבי זו, האחת, שתכלית הכללית שלהם גבוהה ונשגבה יותר מכל התכלית הכללית של כל אוה"ע, ועוד שנתוספה להם מעלת התכלית הפרטית. והנה כשהיו במצרים והיו שקועים בגילולי מצרים לא הי' להם יתרון פרטי, וע"כ מה שנשתנו אלו מאלו הי' מפני התכלית הכללית שהיתה להם בסגולה גם אז. כי לפי התכלית הפרטית העתידה לבא לבד אי אפשר כ"א לעשות עמהם חסד, אבל לדון את זולתם במדת הדין, הלא אין הקב"ה דן את האדם כ"א לפי מעשיו של אותה שעה, כמו שכ' רש"י בפ"ק דר"ה בשם המדרש וביאר בארוכה בפר"ד בחילוק שבין מדה טובה למדת פורעניות בזה. עכ"פ כיון שענש השי"ת במדת פורעניות למצרים, בהיות ישראל אז שפלים במעלתם הפרטית, ע"כ הי' זה מצד קדושתם הכללית, א"כ הננו רואים שאתם רמים מכל עם ולשון גם מצד התכלית הכללית ששוה בכולם. ומ"מ "ואשא אתכם על כנפי נשרים", להעלות אתכם אל מעלות קדושות שלא בהדרגה, "ואביא אתכם אלי", א"כ עליכם לדעת שזה הקשר שאתם מתקשרים בי כעת איננו רק מצד התכלית הכללית לבדה, כ"א מצד פרטיותו וחשיבותו של כ"א בפ"ע, א"כ חובת העבודה ג"כ חוזרת על מדה גדולה כזאת, ע"כ "תהיו לי ממלכת כהנים", כ"א ואחד חשוב ומרומם ככלל. ואמר שני כינויים "ממלכת כהנים, וגוי קדוש", "ממלכת כהנים" נגד החשיבות הפרטית של כל אחד, ו"גוי קדוש" שגם החשיבות הכללית אינה דומה במינה אל החשיבות הכללית של כל אומה אלא הוא קדוש ונבדל בהבדלה גדולה, עד שהכלל נקרא גוי קדוש. ובמדרש רבה פ' קדושים: "רבי אבין אמר אוחרי, משל לבני מדינה שעשו שלש עטרות למלך, מה עשה המלך נתן בראשו אחת ושתים בראשם של בניו, כך בכל יום ויום העליונים מכתירין להקב"ה שלש קדושות, מה הקב"ה עושה נותן בראשו אחת ושתים בראשן של ישראל. הה"ד: 'דבר אל כל עדת בני ישראל ... קדשים תהיו', 'והתקדשתם והייתם קדושים כי קדוש אני'". ויתבאר ע"פ דברינו מה שחידש רבי אבין במשל של שלש העטרות, כי עיקר מציאות חשיבות כל דבר תבחן לפי ערך רוממות תכליתו, וע"פ דברינו נבין בנקל שישנן שלש מעלות חלוקות בהדרגת התכליות. המעלה השפלה היא המדרגה הכללית שע"ז יש תכלית לכל הנמצאים כולם, כרמים כשפלים, כטובים כרעים, ובדבר זה אין בו מעלה ויתרון כלל, אבל יש יתרון לתכלית המציאות הכללית של ישראל, שהיא לדבר מרומם ונשגב דהיינו לגדולתו וכבודו של המלך העליון ב"ה שע"ז התכלית נוצרו, כמו שכתוב: "עם זו יצרתי לי תהלתי יספרו". והנה לולא היתה מעלת זו התכלית דבוקה בהם רק בדרך כללי, היתה ג"כ ענין רם ונשגב, אבל להם עוד יתרון, כי מעלתם היא ג"כ פרטית נמצאת בכל אחד ואחד מהם כמו שכתוב "ממלכת כהנים" וכמש"כ, א"כ יש בזה שתי מעלות בקודש, המעלה הכללית שתלוי' בדבר העומד לעד ומרומם על כל, ועוד המעלה הפרטית. אבל לכל אחת מאלו התכליות יש חסרון נמצא שהוא מחויב בנבראים, ושלילותו א"א כ"א אצל בורא כל ית"ש, והוא שתכלית כל נמצא הכל תלוי בזולתו, והמעלה היותר גדולה היא שתהיה תלויה בגדולת השי"ת וכבודו. אבל מציאות התפשטות קדושת השי"ת בעולם היא מכוונת לעצמה, כי דבר זה בעצמו הוא התכלית היותר עליונה ונשגבה שאין לה התלות בזולתה כלל וכלל. והנה רצה השי"ת להופיע בקדושתו ית' להגלות לנבראים בכמה דרכים ואופנים, וכ"א מהם הוא פרטי ומכוון לעצמו, לבד התכלית הכללית. א"כ אומרים "קדוש" ומובדל הוא ית' מענין כל הנמצאים מצד שתכליתם כללית ואינה בדבר קיים, ו"קדוש" ג"כ מכל תכלית שהיא רק כללית ועומדת בדבר קיים, כישראל מצד כללותם, שכל אורח פרטי של גילוי קדושתו הוא תכלית מכוונת לעצמה, ולמעלה בקודש שהוא מרום ג"כ מכל נמצא נשגב שמכוון בפרטיות בתכליתו, מפני שהכל תלוי' תכליתו בזולתו, והוא ית' תכליתו וגילוי קדושתו הכל תלוי בעצמו. והנה שתי הקדושות הראשונות נתן בראש בנו בכורו ישראל, שתכליתם הכללית עומדת בשמו ית' שהוא קיים לעד ולעולמי עולמים, וגם להם סגולה פרטית לכל אחד ואחד. והשלישית נתן בראשו כביכול, שלא יאתה כ"א לאדון כל ית', להיות הכל מכוון לתכלית עומדת בו בעצמו, אינו עובר ונתלה בזולתו כלל, וכמו שהורו חז"ל: "כל מה שברא הקב"ה בעולמו לא בראו אלא לכבודו". ע"כ קדושת השי"ת לא יאתה להאמר כ"א בעשרה מישראל, שהוא הקיבוץ, המספר הכללי, שאז מתקבצות יחד הקדושה הכללית והפרטית, שהן שתי העטרות שבראש הבנים, ועליהן אנו מקדישים שמו הגדול יתברך שקדושתו למעלה מקדושתנו. אבל בלא הצירוף הכללי אי אפשר כלל להבחין סדרי הקדושות, כי רוממות קדושת ישראל ניכרת כשמתקבצת הקדושה הפרטית לענין כללי, שאז תרומם מאוד מעלתם בקיבוץ ב' הסגולות יחד, והיא המעלה היותר עליונה בנבראים, ואז ראוי לקדש שמו ית' שהוא לעילא מכל קדושה.