מדבר שור · פרק י״ד, ז׳

ומה נעימים בדברינו אלה דברי חז"ל בפרקי דר"א, בענין האבן ששם יעקב מצבה שעליה נבנה ההיכל, פתחו העליונים ואמרו האל הקדוש. ויתבארו ע"פ מה שכתבתי בדרוש לכניסת השנה, שביעקב אבינו ע"ה נכללו התכלית הכללית עם הפרטית, שבו התחילה הקדושה של י"ב שבטי יה שהיא התחלת ההתפרטות, מה שא"כ בב' האבות אברהם ויצחק שהיתה הקדושה בהם בכלל אחד. וזהו החילוק שבין מצבה למזבח, וע"כ היתה מצבה אהובה בזמן האבות, שאז הי' שורש הקדושה הכללית בנושא אחד, שמורה מצבה של אבן אחת, ואח"כ נתפרטה הקדושה והיא מתרוממת ע"י מה שהכלל נבנה מפרטים חלוקים ע"י ברכת השלום וכמשכ"ל, ומתקבצות קדושות של שתי העטרות. ע"כ שם יעקב מצבה מאבן אחת שהיה בכחה אבנים הרבה, שנעשו ע"י נס אבן אחת, ואמר שהאבן הזאת אשר שם מצבה תהיה אח"כ בית אלהים, דהיינו בנוי מחלקים רבים מתאחדים לקדושה אחת. וכן עשה יעקב אבינו כשבא לבית אל לקיים נדרו והיו כבר י"ב שבטים במציאות פרטית, לא השתמש עוד במצבה שהיא של אבן אחת כ"א במזבח של אבנים הרבה יעוש"ה. א"כ בזו האבן נתחברה הקדושה השלמה, הבנויה משכלול הפרט והכלל, שהמה שתי העטרות שבראש הבנים, שעל ידן אנו זוכים להתבונן על העטרה הגדולה שבראש האב יתברך שמו, ע"כ ענו העליונים אז ואמרו האל הקדוש. ע"כ לא מצינו קריאת שם "גוי קדוש" על ישראל כ"א כשהגיע זמן מ"ת, כי אז הגיע זמן הקדושה העליונה להגלות עליהם כי נשלם בהם ג"כ הענין הפרטי, שהוא המעלה העליונה בנבראים שעליה ראויה להתיחש הקדושה העליונה של השי"ת. ומורה ג"כ לחילוק זה, קרבן העומר הבא משעורים שהוא מאכל בהמה בפסח, ושתי הלחם שבאים מחטים שהם מאכל אדם בעצרת, כמו שכתבתי במ"א ע"פ: "אדם ובהמה תושיע ד'" ודרשו חז"ל: "שהן ערומין בדעת ומשימין עצמן כבהמה". כי הבהמה תכליתה אך כללית, בכלל המין כולו, והאדם יש לו המדרגה הפרטית. ע"כ בפסח שנשלמו רק במעלה כללית, ע"כ הקרבן הוא שעורים מאכל בהמה כמדרגה הכללית, ובעצרת יום מתן תורתנו שבאו לכלל האדם הפרטי, כמעלתם כן קרבנם מחיטים. וכן הוא אומר: "השם גבולך שלום חלב חיטים ישביעך", ע"פ מה שכתבתי בענין השלום למעלה, שהוא מבונה אחרי שהמדרגה הפרטית נכונה, ואז יתאחדו למעלה כללית יותר נשגבה. ובמה שאמרו חז"ל: '"אדם אתם' אתם קרויים אדם ואין אוה"ע קרויין אדם", וכבר הקשו בתוס' בכמה מקומות מסתירות שיש בזה, (ועיי' מש"כ הגרמ"ל מלבי"ם זצ"ל בקונ' תורה אור בהתוהמ"צ דס' ויקרא א) וע"פ דרכנו מבואר, דהנה יש לדייק בשם אדם, שהוא נגזר מאדמה מפני שלוקח מאדמה, איך יתכן משום כך לקרותו אדם, שהוא לערך אדמה ע"פ חק הלשון זכר נגד נקבה, והיה ראוי לומר אדמי, על שם אדמה. אמנם ענין נכבד למדנו מזה, כי עיקר קיום האדמה הוא רק בשביל האדם, כי הוא מבחר כל היצורים ותכליתם, א"כ האדמה מקבלת ממנו שפע חיות וקיום, והיא נקבה לגבי דידיה, שמקבלת ממנו קיומה, שבזכות האדם ותכליתו נוצרה האדמה. אך זה יתכן רק בכלל האנשים, שלכללם נבראה ובשבילם היא עומדת, לא כן היחיד, הוא מקבל מהאדמה את טובו, ולא היא ממנו, ואיך יקרא זכר לגבה. אך באדם המעלה, שראוי שהעולם יהיה בשבילו עומד כמו שכתוב: "וצדיק יסוד עולם", ראוי הוא להקרא אדם ביחש האדמה, שהוא משפיע לה יסודה וקיומה. א"כ ההבדל שבין ישראל לאוה"ע הוא בזה, כי מצד שם המין הכל נקראים אדם, שהרי ממציאות מין האדם מקבלת האדמה שפע קיומה, וא"א לסגולת המין כ"א בהמצא כל המין, מה שא"כ באדם פרטי, בישראל שאפשר לעלות במעלה גדולה, שיהיה ראוי שיהיה העולם מתקיים בזכות היחיד, ע"כ הוא ראוי לשם אדם. ובאוה"ע כ"מ שהזכירה תורה שם אדם רק על שם המין ידבר בהם "כי החל האדם לרב", "והארץ נתן לבנ"א" וכיו"ב, וכן "אשר יעשה אותם האדם וחי בהם" שדרשו חז"ל גם על אוה"ע שכל המין האנושי יוכל לקבל חיי עולם ע"י התורה. מה שא"כ "אדם כי ימות באהל" שהוא ענין פרטי ואינו מציין את המין, כ"א את זה המת, באופן פרטי כזה רק ישראל קרויים אדם ולא אוה"ע, כי רק הם זכו למעלה זו שיהי' הפרטי שלהם נחשב כללי, ע"כ אמרו חז"ל: "כל המקיים נפש אחת מישראל כאילו קיים עולם מלא"יד. (דרושים לפ' וירא חיי שרה תולדות לקמן).