מדבר שור · פרק י״ד, ה׳

ע"כ חג הפסח שהוא ענין יציאת מצרים, וחג השבועות שהוא מתן תורה, כלולים יחד ומתחברים ע"י הספירה, שענין המספר הוא מורה ג"כ על פרטיות המציאות של כל דבר. והנה יציאת מצרים היא מורה על התכלית הכללית של כלל ישראל, ומ"ת הוא מורה על פרטיות ההשלמה שמוטלת על כל אחד בפ"ע. ע"כ אנו מורים ע"י חיבור הספירה שמתחילים בפרטיות לממני יומי, להורות שהשלמת הכלל מחייבת להשלים הפרטי, ואח"כ כוללים במספר חמישים יום שהוא הכלל הגדול, להורות שעי"ז יושלם הכלל. והנה אם זכו ישראל היתה התכלית הפרטית מתחברת בנקל אל הכללית ולא היתה מחלוקת כלל בישראל, אבל החטא גרם שכ"א התעצם בתכליתו, וע"ז חסר מאתנו ברכת השלו', ורבו מחלוקות, עד לע"ל שהשי"ת ישלח לנו "מבשר טוב משמיע ישועה" שהוא מבשר שלו', ואז תהינה המחלוקות בטלות, ואע"פ שתתגדל מאד התכלית הפרטית כמ"כ תגדל הכללית, כמש"כ: "וכל בניך למודי ד'" אע"פ שהם למודי ד' ונחשבים מאד כ"א בפ"ע, מ"מ "רב שלו' בניך" שיתבטלו אל הכלל כדי לקיים ברכת השלו', כמש"כ: "ד' יברך את עמו בשלום". ונבין בזה אמרי קדש תהילים פ"ה: "חסד ואמת נפגשו צדק ושלום נשקו". כי האמת והשלום כוללים כל השלמות, שגדר האמת הוא קיום של כל נמצא מצד עצמו ופרטיותו, והשלום כולל קיום השלמת הקשר הכללי, וכשהוא אומר: "והאמת והשלום אהבו" הרי הוא כאומר שישתדלו להשלים עצמם בין שלמות פרטיותם בין שלמותם הכללית מצד יחוסם אל הכלל כולו. והנה ברכת השלו' שהוא הכלי המחזיק ברכה לישראל, היא ההצלחה הכללית שתתפשט על הכלל לימים אשר יעשה ד' את עמו סגולה, וההצלחה הכללית הלא תתפשט ג"כ על כל יחיד ויחיד. ויען שהשי"ת שם בעולמו חק משפט שיהי' הכל בצדק ובדין, ע"כ העמיד את השלמות הכללית באופן מסכים אל השלמות הפרטית, ואי אפשר שיזכה אדם את דרכו בערך צירופו אל הכלל כולו כ"א שילך ג"כ בדרך ישרה מצד שלמותו הפרטית, וכענין שאמרו חז"ל: "המזכה את הרבים אין חטא בא על ידו, ... כדי שלא יהא הוא בגיהנם ותלמידיו בג"ע". והנה כל ההשלמה שאדם עושה מצד צירופו אל הכלל כולו, הוא עושה בזה חסד עם הכלל שהוא משתתף בטובת הכלל, והכרח טובת הכלל מחייב שיהי' ג"כ תמים בדרכיו הפרטיים שאל"כ אין טובתו טובה שלמה כי "טובתן של רשעים רעה היא אצל צדיקים", ואז כאשר השלמת הכלל תתאים עם השלמתו הפרטית, יזכה בצדק בברכת השלום שתבא על ישראל, כי יהי' ראוי לזה מצד עצמו ג"כ. אמר: "חסד ואמת נפגשו", שכאשר ישלים עצמו במדת חסד שהיא השלמות הכללית ובמדת אמת שהיא השלמות הפרטית, אז "צדק ושלום נשקו", כי השלום הכללי יתאים עם מדת הצדק, שתהי' זכייתו באושר הכללי מתאמת עם זכותו הפרטית ג"כ. ואמר כנותן טעם ע"ז: "אמת מארץ תצמח וצדק משמים נשקף" ע"פ דברי המאמר במדרש הנזכר: אימתי בונה בשמים מעלותיו בזמן שאגודתו על ארץ יסדה. כי השלמות העליונה העומדת בשמים היא השלמות הכללית של כלל ישראל, ואין השלמה אמתית לההשלמה הפרטית של כל יחיד כ"א כשתהי' מצורפת אל השלמות הכללית. אמר אימתי "אמת מארץ תצמח", כלומר אימתי תעשה פרי ישוה לו השלמות הפרטית, בזמן ש"צדק משמים נשקף", פי' שתהי' נשקפת עי"ז השלמות הכללית שהיא הפלטין העומדת על הספינות הפרטיות. ממוצא דבר למדנו, שעיקר ההשלמה הפרטית של כל אחד מישראל תלוי באיכות צירופו בכל לב אל השלמת הכלל כולו, ואי אפשר ג"כ שיבנה בית נכון ומתקיים לטובת הכלל כ"א כשיהיה שלם בדרכיו הפרטיים. וזש"ה: "או יחזק במעוזי יעשה שלום לי שלום יעשה לי", שיחזיק במעוזי בשמירת תורה ומצות הפרטיות, ועי"ז "יעשה שלום לי" כי מהקדושה הפרטית תתכונן השלמות הכללית, וכשישתלם בשלמותו העצמית אז "שלום יעשה לי" בפועל בענין הנוגע באמת בעיקרו אל הכלל כולו.