מדבר שור · פרק י״ד, ד׳

ונראה שבאו לבאר טעם צורך מספר שבעים בסנהדרין של הנהגת ישראל. והרמב"ן כתב שהם נגד שבעים אומות, שמזה המספר נבין שחילוקי הנפשות בסוגיהן ודעותיהן, המבדילים ביניהן להיות כל אחת חטיבה בפני עצמה, המה שבעים במספר, ע"כ הוצב מספר ישראל ג"כ נגד האומות כלן שבעים משפחות כנגד שבעים אומות, וכדרשתם ז"ל ע"פ: "יצב גבולות עמים למספר בני ישראל", וכמו כן שבעים סנהדרין שכוללים כל הדעות. והנה ביאורן של דברים ע"פ דברינו, כי ישראל מצד מעלתם יש לכל אחד תכלית מיוחדת, חוץ מהתכלית הכללית, וזה קנו במתן תורה. והנה האומה שאין לאישיה תכלית מציאות כ"א מצד כללותם, טבע הנפש הישר אינו מונע כלל מאחדות שלמה, זולת כשרוצה בזדון להרשיע חוץ לטבעו, ולהשחית חיי החברה האנושית. אבל בישראל כיון שלכל אחד יש לו תכלית עליונה נשגבה, כל נפש מרגשת תכליתה ודרכיה. ודבר זה של הרגשה זו מונח בטבע הנפש, רק שצריך להתרומם בשכל להבחין שלא יוכל לפעול כראוי גם התכלית הפרטית, כ"א בהיותו מאוחד בתכלית הכללית, ע"כ ראוי לרדוף אחר השלום וההתאחדות. אבל מצד הידיעה שיש לכל אחד תכלית פרטית, יש מקום לכל אחד להתבודד במועדיו ולבקש רק תכליתו, וזו היא באמת אבן נגף גדולה מאד. ע"כ צריך לקבע הנהגת ישראל באופן המדריך לאחד המון דברים נכבדים שכ"א רשום בפני עצמו ומכל מקום מתאחדים לתכלית אחת, ע"כ נבחר מספר שבעים שכנגד שבעים האומות, שחילוף הדעות והנפשות רשום מאד, ומ"מ הם מתקבצים לדעה אחת ותכלית אחת. וכפי כח האב כן התולדה, שהלימוד היוצא מהם יהיה ג"כ פועל לאחד כל התכליות הרמות שיש לכל אחד מישראל מצד עצמו, אע"פ שמצד הטבע, בלא התגברות הקדושה והשכל העליון, הי' זה סיבה להפרד כ"א לדרכו, מ"מ ת"ח מרבים שלו', שהם בונים בית ישראל, ומחברים אותם הנפרדים שכ"א הוא ענין לעצמו ג"כ. וזהו רצונו של מקום ב"ה שתהיה התכלית נמצאת ג"כ לכ"א בפני עצמו, כדי שיהיה מצד טבע הנפש להתבודד כ"א בתכליתו, וע"י כח קדושת התורה והקדושה הפנימית של ישראל, יתאחדו כולם רק לתכלית אחת שכוללת כל התכליות הפרטיות. ע"כ היא דומה לפלטין שבנוי' ע"ג ספינות, שמצד טבע תעודת הספינות כשהן לעצמן, ראוי שכל אחת מהן תבחר לה דרכה בים לעבור בו, רק שתכלית של קיום הפלטין מורה דעת לקשר כל הספינות יחד, ויחד ישאו את הפלטין אל המקום הנועד. כמו כן תעודת ישראל הכוללת, לשכלול הרוחני של העולם ברצונו יתברך, היא הולכת ועולה למעלה יותר עליונה לפי רוב צרות הגלות, והנסיונות שהם גורמים להעלות את ישראל למדרגה עליונה מאד, כמו שכתוב: "כי אשב בחשך ד' אור לי", ודרשו חז"ל לולא שישבתי בחושך לא הי' ד' אור לי, א"כ לפי גודל החושך ואורך הגלות, יהי' גודל האור וכבוד הישועה. וענין הקץ הוא גבול של השלמות שצריכים ישראל להגיע אליו, ע"י זכותם במעשה, או ע"י כח סבילת עול הגלות, וזהו הגבול שיבא אחרי שיעברו את הים הזועף של הגלות. והנה התכלית הכללית אינה זזה מישראל לעולם, כי גם בהיותם בגלות הם פועלים את פעולתם ומאירים את העולם באור ד', וזהו הפלטין, אבל עוד יעבירו את הפלטין למקום יותר נשגב, וזה יעשה ע"י הקיבוץ של התכליות הפרטיות לתכלית הכללית, וזוהי הפלטין שבנויה ע"ג ספינות. ע"כ אמר הכתוב: "הבונה בשמים מעלותיו" שלאותה השלמות של תיקון מלכות שמים שיעשה ע"י ישראל ישנן מעלות רבות, ואיך יעלו עד מרום המעלות עד עת קץ, הוא ע"י הכלל כולו שמיחדים כל פרטי תכליותיהם לתכלית אחת ע"י הכנעתם לרצון השי"ת, אע"פ שבטבעם יוכלו להיות נוטים כ"א לתכליתו, אבל ע"י הכרת המעלה של קיום הפלטין מתאגדים לתכלית אחת. ועל שני מיני התכליות ביארו כ"א את הדמיון של כוכבים לישראל, ואמרו: "אימתי אני מגדל את בניך ככוכבים". ר"א אומר שהכונה על התכלית הפרטית שיש לכל כוכב וחשיבותו בפני עצמו שזהו דבר מצויין בישראל, וזה נעשה בשעת מ"ת שנאמר: "כה תאמר לבית יעקב", שנעשו ממלכת כהנים, שחשובים כ"א בפני עצמו. וריב"ח אמר שכוכבים שבכאן רומזים על התכלית הכללית שיש לכוכבים בכללותם, שזה נעשה בגילוי ביציאת מצרים, שאמר השי"ת: "כה אמר ד' בני בכורי ישראל". כי ההבדל שבין תכלית הכללית להפרטית, שהכללית היא מצד הקדושה שכבר מוטבעת, ע"כ הכינוי הוא "בני", כי האב זוכה לבנו בטבע הקדושה, אבל התכלית הפרטית תלויה לפי ההשתדלות של כל אחד ואחד בקיום התורה והמצות, ע"כ הוא מיוחס למתן תורה ביחוד. ובבראשית רבה: "למה אין כתיב בשני 'כי טוב' ... ר' חנינא אומר שבו נבראת מחלוקת שנאמר: 'ויהי מבדיל בין מים למים', אמר רבי טביומי אם מחלוקת שהיא לתקונו של עולם ולישובו אין בה 'כי טוב', מחלוקת שהיא לערבובו על אחת כמה וכמה". הנה לבאר ענין המחלוקת של מים העליונים ממים התחתונים הרבו לדבר המפרשים ז"ל, ויתכן לע"ד, ע"פ דברי בעל עקידה ז"ל שהמים כינוי לנמצאות בכללן, ונראה להוסיף שהכינוי מים אל הנמצאות לא יתכן לומר כ"א כ"ז שהן בכח הצורה הכללית. וביאורן של דברים לפי דעתי הוא שכלל המציאות הוא מורכב מכח וחומר, וגדר הכח הוא לפעול על החומר לשנותו לשכללו ולהניעו, וגדר החומר הוא שלא להיות פועל כ"א מקבל פעולות של הכוחות. והנה תחת סוג המציאות נכנסים יחד שניהם, הכח והחומר, אח"כ נתחלקו כ"א בפ"ע, וקנה מציאות הכח לעצמו והתבודד במציאותו לפעול ולא להתפעל בטבעו, והחומר לעצמו קנה טבעו להתפעל ולא לפעול. והנה ברא השי"ת כח ההבדלה, היינו כח מיוחד שבסגולתו להפריד כללות המציאות שהיו מעורבים הכח והחומר, שיהיה עומד זה בפ"ע וזה בפ"ע. והנה הפרדה זאת מיעטה את כל אחד מהם משלמותו, את הכח מיעטה שהיתה כלולה בו תחלה גם שלמות החומר ועכשיו אבדה, והחומר ודאי כשהיה מתחילה תחת סוג המציאות הכללי היתה בו מציאות הכח החשוב ועכשיו ניטלה הימנו. אלא ששכלול המציאות דורש כך שמתחילה יתעצם כ"א בסגולתו וישתלם, ואח"כ יתרכבו יחד לפעול זה על זה וזה ע"י זה כראוי, כי תכלית שכלול העולם היא שיהיו הכוחות פועלים והחומרים מקבלים את פעולתם ומתפעלים מהם. וכיון שמיעט את שלמות של כל אחד מהם לשעתו, ע"כ לא נאמר בו "כי טוב", מצד שעכ"פ ההפרדה וההתיחדות של כל אחד בפני עצמו הוא מנגד לשכלול הכללי. אלא שמ"מ הוא דבר נחוץ שכל אחד ישתלם בפני עצמו מצד הכח הפרטי שלו, ואח"כ יתכלל להיות חלק אחד מהכלל כולו. ומ"מ כיון שהוטבע בעולם כח ההפרדה הוא פועל בעולם ג"כ נגד התכלית, ומכש"כ שפועל בבעלי בחירה. שכשם שנתעצמה מציאות של הכח בפ"ע והחומר בפ"ע, כדי שאח"כ תושלם יותר התכלית הכללית, כמו כן צריך לדעת שה"ה כל דבר שהטביע השי"ת בענין פרטי שלמות של עצמו, אין הכונה שיהיה נפרד לעצמו ולא יתחבר אל הכלל, כי דבר זה לא נאמר בו "כי טוב", רק שישלים את עצמו כראוי כדי שכשיתחבר אל הכלל יהי' מועיל בהתחברותו. ובפ' הרואה אמרו חז"ל: "הרואה נהר בחלום ישכים ויאמר: 'הנני נוטה אליה כנהר שלום' קודם שיקדמנו פסוק אחר: 'כי יבא כנהר צר'. היינו כי מציאות המים היא כללית, שאין ניכר בהם חלק מתיחד כמו בדבר יבש, כחול שכ"א ניכר בהתיחדו, והנה יש בזה פנים של יתרון ופנים של השחתה ושפלות. הפנים של יתרון הם שאע"פ שיתיחד כל פרטי הרבה להשלים עצמו מצד פרטיותו, מ"מ יהיה כ"כ דבק אל הכלל כולו, עד שלא יהא ניכר כלל כתופס מקום לעצמו, וזוהי מעלה נפלאה, כמעלת האבות והנביאים, שמסרו נפשם בעד הכלל כולו. אבל פנים של חסרון שיש בזה, הם שיהיה הפרטי מתעצל להשלים עצמו, עד שלא יהיה לו כלל ערך בעצמו, כ"א מצד הצירוף אל הכלל, כי דבר זה מדרגה שפלה היא עד מאד, כי באמת גם הגרועים שבבריות וגם רשעים גמורים א"א שלא תהיה להם מציאות נצרכת מצד התכללותם בתוך הכלל כולו של המציאות, אבל מ"מ אין זה מועיל להיותם נחשבים לשלמים ומוצלחים, כיון שמצד עצמם לא השלימו עצמם כראוי. ע"כ "הרואה נהר" שמורה על שני אלה, "ישכים ויאמר: 'הנני נטה אליה כנהר שלום "'שהשלום הכללי יהיה כ"כ גדול עד שלא תהיה ניכרת המציאות הפרטית בפ"ע מצד ביטולה אל הכלל, אע"פ שישלים עצמו מצד הפרטי ג"כ. וזה יאמר כדי לסייע עצמו בהדרכה זו "קודם שיקדמנו פסוק אחר: 'כי יבא כנהר צר רוח ד' נוססה בו ,"'היינו כי הצר הוא דבר שבפ"ע הוא חסר מאד ואינו ראוי למציאות, וכמש"כ חז"ל: "ארבעה מתחרט עליהן הקב"ה שבראם", ופי' הענין שאין להם מצד עצמם תכלית כלל כ"א מצד צירופם אל הכלל והתכלית הכללית היוצאת ג"כ מן הרע כמו מן הטוב, כמ"ש חז"ל: "כשם שקילוסו של הקב"ה עולה לו מגן עדן מפי הצדיקים, כך עולה מגיהנם מפי הרשעים". א"כ נוסס בו רוח ד' הכללי מ"מ הרי הוא צר ומציאותו שפלה, וחלילה לאיש מישראל לעמוד על דרך זה, כי הפסולת אע"פ שנצרכים אל הכלל מ"מ כיון שאין בהם תועלת מצד פרטיותם הם נדחים, כמש"כ: "כמוץ אשר תדפנו רוח". ודרך השלמות הוא שיהיה מושלם מצד עצמו, ובכח שלמותו ידבק אל הכלל, ולא יהיה בכלל מי שנאמר בו: "לתאוה יבקש נפרד". וזהו מה שאמרו חז"ל בפ"ק דחולין ע"פ: "אדם ובהמה תושיע ד'", "אלו בני אדם שהן ערומין בדעת ומשימין עצמן כבהמה". כי הבהמה אין תכליתה פרטית כ"א מצד כללות המין, ע"כ כתבו רבים מהחכמים ז"ל שההשגחה בבע"ח היא ג"כ רק מינית, וכמו שכ' הרמב"ם במו"נ, וכדבריו כתב ג"כ רבינו בחיי בכד הקמח והרמ"ק ז"ל בספר אלימה, וענין ההשגחה כתב הרמב"ם ז"ל שם שתלוי בהדעת והשכל. א"כ בנ"א שערומים בדעת הם מושגחים מאד בעצמם, מצד שלמותם הפרטית, ומשימים עצמם כבהמה כי מבטלים את עצמם אל הכלל, כאילו לא היתה להם תכלית פרטית כלל. וזאת היא מצות השלום ומדתה העיקרית. ע"כ אמרו חז"ל: "לא מצא הקב"ה כלי מחזיק ברכה לישראל אלא השלום", שיש לדייק מפני מה נקטו לשון כלי על השלום והלא הוא הברכה בעצמה, גם השלום הוא דבר טוב לכל אפילו לאו"ה. אמנם הדברים מדוייקים לפ"ד, כי אצל אוה"ע שאין לכ"א בפ"ע תכלית פרטית, א"כ השלום שהוא האחדות הכללית הוא עצם הברכה שלהם, ואין להם דבר אחר, אבל ישראל שכ"א בפ"ע הוא עולם מלא, ויש לו תכלית נשגבה ככוכבים הללו, והשלום הכללי הוא פועל שע"י שמתאחדות ביחד השלמות והקדושה של כל אחד ואחד, עולה הוא לענין נשגב ותכלית קדושה עליונה מאד, א"כ השלו' הכללי אצל ישראל הוא ממש כלי שמחזיק בתוכו ברכה של כלל קיבוץ ההשלמות הפרטיות. וזהו שכ': "ד' עז לעמו יתן", ענין העז הוא חוזק המציאות, כמש"כ שכ"ד שיש לו תכלית מצד עצמו מציאותו חזקה מאד, ע"כ ישראל קיימים לעד ולעולמי עולמים, וכמש"כ: "כאשר השמים החדשים והארץ החדשה אשר אני עושה עומדים לפני נאום ד' כן יעמוד זרעכם ושמכם". וכיון שיש לכ"א עז ומציאות חזקה ותכלית פרטית בפ"ע, הוצרכו לברכת השלום, ע"כ "ד' יברך את עמו בשלום". וזוהי רבותא גדולה שאע"פ שלכ"א יש לו שלמות ותכלית, מ"מ אין זה עיקר קיום הברכה הראויה כ"א ע"י הביטול אל הכלל כולו.