מדבר שור · פרק י״א, ה׳

ע"כ אמר "השמים כסאי", התכלית הרשומה להוציא אל הפועל שלמות התורה נקבעת בשמים, "והארץ הדום רגלי", היא אחרית של התכלית להטיב. א"כ איך תוכלו לעשות זאת, להרחיב תכליות אלו, כי להשלים את התורה "אי זה בית אשר תבנו לי" שיהי' בנינו משלים את התורה יותר ממה שהשלימה על ידי בנין העולם בכללו, "ואי זה מקום מנוחתי" וישוב דעתי להשפיע רב טובה, איך תוכלו לגרום שיהי' לי מקום להריק רב שפע טוב שהוא עיקר מנוחתי ורצוני. אמר להשיב "ואל זה אביט", למצא ב' התכליות שבהן מתאחדים שמים וארץ, "אל עני ונכה רוח" שמכיר חסרונו, א"כ יש לו מקום לקבל הרבה טובות, ונשלמה ביותר תכלית של הדום רגליו ית', האחרית, שהיא מסומנת בענין הארץ כדי לקבל טובות. "וחרד על דברי", מזה תצא לאור תכלית השלמת התורה שמשתלמת ע"י שמירתה ולימודה, וזה החרד אל דברי יגדיל תורה ויאדירה ויוסיף בהשלמתה. ובבראשית רבה: "ר"ש בן יהוצדק שאל לר' שמואל בר נחמן, אמר ליה מפני ששמעתי עליך שאתה בעל אגדה מהיכן נבראת האורה, א"ל מלמד שנתעטף בה הקב"ה כשלמה והבהיק זיו הדרו מסוף העולם ועד סופו, כו' מקמי כן מה הוו אמרין כו' ממקום ביהמ"ק נבראת האורה כו'". ונראה להבין בדבריהם ז"ל במה שכל אחד מצא מקום מיוחד לעלת בריאת האורה, שהדברים סובבים על שני הטעמים הכוללים את כל הבריאה דהיינו התורה וישראל, וכמש"כ. שעיקר ענין האורה כפי מה שאנו רואים הוא הנותן יחס לחלקי הנבראים אחד אל אחד, כי גדר החושך הוא פירוד כל דבר בפ"ע, שאינו מביט אל זולתו ואינו מחובר לו בשום יחש, וכח הראות היוצא לאור ע"י האורה מטביע צורת המון נבראים ביחד בכ"א מהרואים ועי"ז מתקשרים יחד לפעול לתכלית א'. והנה מסוד ד' נודע לחז"ל שהבורא ית' ברא בריות הרבה נפרדות בתכליתן, שכ"א היתה בודדת בתכליתה בפ"ע, וזהו גדר החושך, שהוא שכן קרוב לתוהו ובוהו, רק אח"כ ברא עולם מתוקן מאוחד שכ"א מחלקיו מחובר לזולתו, ונתקרבו הנפרדים ונתחברו לתכלית אחת גדולה ונשגבה, וזוהי האורה, הכח המחבר כל המון הבריות לתכלית אחת. ושאל לאיזו תכלית היא זו ההתאחדות. והנה לטעם בראשית בשביל התורה שנקראת ראשית, נודע שהתורה כולה היא שמותיו של הקב"ה דהיינו תאריו ית' ופעולותיו, והנה אין להכיר אמתת שלמות פעולתו ית' כ"א ע"י ההתאחדות, שאז התכלית משלמת בכל מעלותיה. ע"כ אמר "שנתעטף בה הקב"ה", פי' היתה הוראת שמותיו ופעולותיו בשלמות רק עי"ז ש"הבהיק זיו הדרו מסוף העולם ועד סופו", פי' בשלמות ההתאחדות של כל המציאות כולה מראש עד סוף. דוקא בזה נשלמה השלמת השמות, דהיינו השלמת התורה שהיא האורה האמתית, ומיוחס לפעולת ההתחברות של כל המציאות שם זה כטבעו וענינו. והנה זה הטעם מופלא מאד מקביל לסתרי התורה. אבל עוד יש טעם דהיינו שמצד בראשית, בשביל ישראל שנקראו ראשית, שענינו הוא השפעת הטובות בשלמות, שאין דרך להשפיע בכל השלמות כ"א עי"ז ההתאחדות, שאז כל חלק פרטי מהברואים יהי' לו חלק בכל הטוב הכללי. ונודע שמקום ירידת השפע הוא ביהמ"ק כמש"כ: "וזה שער השמים", ע"כ אמרו: "ממקום ביהמ"ק נבראת האורה", שלשלמות ההשפעה שהוא "מקום בית המקדש" הוצרך כח המאחד את כל הבריאה, כדי שתהיה ההשפעה מושלמת מכל צד. ויובן לנו עפ"ז מה שאמרו ז"ל במד"ר: "הרבה מעשים כתב משה בתורה סתומים, עמד דוד ופרשם. אנו מוצאים ממעשה בראשית משברא שמים וארץ ברא האור שנאמר: 'בראשית ברא' ואח"כ 'ויאמר אלקים יהי אור'כ, ודוד פרשו מאחר שברא אור ברא שמים שנאמר: 'עוטה אור כשלמה', והדר 'נוטה שמים כיריעה'". וכבר העיר בעקידה שאין זה פירוש כ"א היפוך ח"וכג. אבל לפ"ד יתבאר מאד כי באמת קדמו שמים וארץ נפרדים, שלא הי' להם הכח המאחד והם היו בחושך ותוהו. והתורה התחילה שבראשית ברא שמים וארץ בלא כח אחדותם, ואח"כ תקנם ויחדם בבריאת האורה "ויאמר אלקים יהי אור". ואותן הראשונים לא הי' אפשר שיתקיימו בתכונתם כי לא היו במצבם נכונים להפיק התכלית העליונה, ע"כ סיפר הכתוב שהי' תוהו ובהו, וע"י האור נעשה קיום הכל. א"כ עיקר בריאתם חשוב רק אחר בריאת האורה, שאז באו לתכונה תכליתית ומתקיימת. ע"כ אמר: "עוטה אור" והדר: "נוטה שמים", וסיפר פרטי הבריאה עד שאמר: "יסד ארץ על מכוניה בל תמוט עולם ועד", שרק ע"י הכח שכולל האור, בזה יתקיימו ויצאו מכלל תוהו ובוהו לכלל קיום עולם ועד, להשלים חפץ ד' ושמחתו במעשיו.