גבורות השם · פרק ס״ג, ח׳

וכדברי הרא"ש אנו נוהגין, וסוגיא דשמעתין (ברכות לט:) מסייע לן, דהא משמע הא דקאמר רב פפא "הכל מודים בפסח שמניח פרוסה תוך השלימה" דאתא להוסיף, דומיא הא דאמרינן גבי פרוסה של חטים ושלימה של שעורין, דמוסיף לברך אשתים, אף על גב דלא צריך שתים. הכי נמי משמע דבא להוסיף, ולא לגרע*. ולדברי הרא"ש ניחא, דהכי פירושו; הכל מודים בפסח דאיכא נמי טעמא דבעינן שלימה משום הדור ברכה, ואיכא נמי טעמא דבעי פרוסה משום "לחם עוני", והכל מודים שמניח פרוסה בתוך השלימה. ולאו דוקא חדא שלימה, אלא שתי שלימות, וקאמר "שלימה" דלא איירי כאן לענין לחם משנה. וכדי שלא תטעה דלא בעי רק חדא, קאמר אחריו (שם) "הכל מודים בשבת דחייב לבצוע אשתים", והכי נמי ביום טוב. אבל לדברי רב אלפס הא דאמר "אבל פרוסה של חטים ושלימה של שעורין דברי הכל מניח פרוסה בתוך השלימה", היינו להוסיף. והא דאמר לענין פסח ש"מניח פרוסה", לגרע. ואי לאו טעמא דלחם משנה היה בפסח מברך על פרוסה בלבד, רק משום לחם משנה מביא שלימה. ו"הכל מודים דמניח פרוסה בתוך השלימה" משמע דהוי כמו שאמר לענין פרוסה של חטים ושלימה של שעורין, שיחבר שלימה ופרוסה יחד בשביל ברכת "המוציא". ולרב אלפס ז"ל אין זה כן, רק השלימה משום לחם משנה. ומכל שכן דלא ניחא לישנא ד"מניח פרוסה בתוך השלימה", רק הוי ליה לומר "הכל מודים לענין פסח שמברך על פרוסה ושלימה", דלשון "מניח" משמע שמצרף ומחבר ביחד שני דברים מחולקים, דפרוסה הוא בשביל "לחם עוני", ושלימה משום ברכה, ולא כדברי רב אלפס.