ועוד, איך יתכן זה, דאם אכל לשלימה תחלה, הרי באותה אכילה יצא ידי מצה, וכיון דבאותה אכילה יוצא ידי מצה, ובעינן "לחם עוני", דהיינו פרוסה, והא שלימה הוי. ואין לומר דאוכל משתיהן כאחד, מן הפרוסה ומן השלימה, גם זה תימה, דכל מידי דליתא בזה אחר זה, בבת אחת נמי ליתא. וכיון שאם היה אוכל מן השלימה ואחר כך מן הפרוסה לא היה מקיים "לחם עוני" בפרוסה, וכשאכלם בבת אחת נמי לא הוי מידי כלל, דהא אוכל נמי מן השלימה. וכך קיימא לן דכל מידי דליתא בזה אחר זה, בבת אחת נמי ליתא, כדאיתא בפרק האיש מקדש (קידושין נ:), ובכמה דוכתי*. ולפי זה אנו שנוהגין לברך על שתיהן ולאכול משתיהן, כמו שפסק הטור (או"ח סימן תעה ס"א), לא היה זה תקנה כלל, שאם חייב לברך "אכילת מצה" על פרוסה דוקא, אם כן כשמברך "המוציא" על שלימה ואכיל ליה, ויצא בה ידי מצה, לא הוי זה פרוסה, אלא שלימה.
גבורות השם · פרק ס״ג, ה׳
הקטע במלואו, בנוסח המקורי.
נחלת הכלל · Gevurot Hashem, with footnotes and annotations by Rabbi Yehoshua D. Hartman, Machon Yerushalyim, 2015-2020
על המקור הזה
הטקסט מובא מתוך גבורות השם, בנוסחו המקורי ובלי עריכה. הצגתו כאן היא לצורך לימוד המקור בלבד. לפירושים ולהכרעות מאוחרות יותר יש לפנות למקורות המתאימים.